02/01/2024
היום כ"א טבת הילולת הקודש קודשים "בעל הידית" רבי ישראל דב בער – בעל השארית ישראל מוולדניק, המכונה בשם “הצדיק מוולדניק'” הדליקו נר לכבוד הצדיק בקשו בקשות וזכותו.תעמוד לנו אמן ואמן ♥️♥️♥️
נולד בשנת תקמ”ט, לאביו רבי יוסף מקאטעלנע, רבי ישראל דב בער התייתם בגיל צעיר, אך אם כל זאת לא נפל ברוחו, ועוד בילדותו התפרסם כ”עילוי מקאטעלנע”, רבי ישראל היה מבחירי תלמידיו של המגיד מטשרנוביל זצ”ל, אך נהג לפקוד גם את ביתם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק”ל ורבי אהרן מזיטומיר זצוק”ל. ניחן בעין בוחנת וחודרת לב וכליות וכפי שהתבטא פעם אחת בעצמו: “כשעוברת בהמה ליד חלון ביתי, יכול אני להכיר עליה ולהבחין בכל המעשים שעשה בעל הבהמה מיום לידתו ועד עצם היום הזה”.
רבי ישראל דב בער היה עובד ה’ גדול והיה נחבא אל הכלים, פירסומו כפועל ישועות החל כאשר פעם אחת שלח אליו ה”צמח צדק” מליובאוויטש אישה עגונה שבעלה נעלם מזה כמה שנים ולא נודע היכן הוא. בתחילה לא רצה רבי ישראל לשמוע אודות המקרה, אך כשסיפרה לו האישה כי ה”צמח צדק” שלח אותה אליו אמר: “אם כן, אם הצער גדול כל כך, בואי ואראך היכן הוא בעלך”. הוא קם מכיסאו אל החלון ואמר לה: “ראי, בעלך עומד על התורן שבספינה בעיר ליבוי ועובד שם”. העגונה הביטה בחלון, אבל לא ראתה דבר והחלה לבכות. אמר לה רבי ישראל: “סעי לליבוי ושם תמצאי את בעלך” ואכן כך היה. מאז והלאה נתפרסם שמו ל”בעל מופת” ופועל ישועות.
בכ”א טבת שנת ה’תר”י נפטר רבי ישראל ונשמתו עלתה למרום, מנוחתו כבוד בעיר וולעדניק שבאוקראינה.
כשם שהיה רבי ישראל פועל ישועות בחייו כך המשיך גם אחר הסתלקותו להושיע את הפוקדים את קברו, כמובא באריכות בספר “סיפורי נפלאות”. עניינו הגדול שעסק בו בחייו וגם דיבר עליו כמעט בכל פרק מספרו “שארית ישראל” היה עניין התשובה. רבים התקרבו על ידו לעבודת ה’, ובדבריו היה מוצא טעם לחיזוק ותקווה אפילו לגרועים ולשפלים שבחוטאים.
בצוואתו הבטיח שכל מי שיפקוד את קברו בוולעדניק תפילותיו לא ישובו ריקם, ו”אפילו אם לא יוכלו לגשת לקבר, יחזיקו בידית הדלת ויזכו להיוושע”. (סיפורי נפלאות מהרב הקדוש “שארית ישראל” עמ’ קמ”ה)
בימי מלחמת העולם השניה העיר וולעדניק נהרסה כליל, וכמעט שלא נשאר בה בניין אחד שלם העומד על תילו. האוהל על קברו של הצדיק ר’ ישראל דב היה הבנין היחידי שנשאר עומד אחרי ההפצצות. לאחר המלחמה, החלו לשקם את העיר, ובחרו למקם את תחנת הטרנספורמטור דווקא באוהל שעל קברו של ר’ ישראל דב, משום שהינו הבניין היחיד שנותר בשלמותו, הרוסים החלו לחפור את היסודות לעמודי הטרנספורמציה. ביום היו חופרים ולמחרת כשחזרו לעבודות החפירה התמלאו החפירות כלא היו. מחזה זה חזר על עצמו כמה פעמים. הפועלים הרוסים שחפרו נתקפו בפחד נוראי מהתופעה הפילאית וסירבו להמשיך בעבודות החפירה, עד שהשלטונות ויתרו על התוכנית”. (סיפורי נפלאות עמ’ קמ”ו) “כשנוכחו השלטונות הקומוניסטים שהקבר של הצדיק מושך אליו המונים ומשמש כחיזוק האמונה הלכו ואטמו את פתח הכניסה ואת החלון של האוהל, אלא שגם אטימת הכניסה לאוהל לא מנעה מההמונים לפקוד את הקבר ולהחזיק בברזלים שנקבעו לרוחב הדלת האטומה. להיפך – זה הגביר את האמונה בצדיק, כשנוכחו שאחרי מאתים שנה נתקיימה נבואתו: שגם אלה שיחזיקו בקלמאקע (ידית) של הקבר יזכו לישועה.
משנודע לשלטונות שעדיין נוהרים בני אדם למקום, הלכו והקיפו את המיבנה בתייל דוקרני והיו המבקרים נכנסים דרך פירצה במקום שהיה צמוד לשיח קטן שהסתיר את הפירצה בגדר”.
