15/10/2024
המשפט הזה נכנס לי כמו ארגוף בבטן.
קיבלתי שיחה בתחילת השבוע "היי הרב חנן ראינו עליך המלצות ואנחנו מתחתנים ב 23.12 אתה פנוי במקרה?"
עניתי שאני פנוי וקבענו שיחת היכרות קצרה להסביר את הרישום הדיגיטלי וכל התהליך. סיימנו את השיחה שהם יחשבו ונראה אם לשריין את התאריך.
אחרי כמה שעות הם שוב התקשרו, "הרב, הבנתי שאתה במילואים, מה זה אומר לגבי החתונה אם יתפרץ משהו מה נעשה?"
-"תשמעו, אנחנו מתכננים לפי מה שבשליטתנו, ואעשה כל מאמץ להגיע למרות המילואים, כמו שעשיתי עד עכשיו לכל הזוגות. ואם לא אצליח כמובן שאדאג לחילוף ראוי, אחי או חבר טוב"
ואז הגיע המשפט שהפיל אותי: "אנחנו מעדיפים ללכת על בטוח, עם כל המילואים האלה אי אפשר לדעת. לא נתקדם איתך, שיהיה בהצלחה!"
בום. לבטן הרכה, בצד.
אני לא שופט אותם, זה לגמרי הגיוני לבחור רב שיגיע במאה אחוז בלי הפתעות.
זה כאב כי זה המחיש לי כמה התעייפנו מהמלחמה.
זה נכון ל'לקוחות', זה נכון למעסיקים, ואפילו למשפחות.
אם לפני חצי שנה היו סוגרים עם בעל עסק בזכות המילואים שהוא עושה, היום יש סיכוי שיחשבו פעמיים לקבל מילואימניק לעבודה, בגלל אותה סיבה בדיוק.
חייבים דלק של סולידריות, פוסטים של חנוך, הכלה, עזרה הדדית, 'על-האש'ים, הפתעות לילדי מגוייסים, דיבור במוסדות חינוך ומכתבים לחיילים. אסור לתת לגבורה לדעוך.
אחים שלי, אנחנו עדיין במלחמה. ויש עדיין אנשים שלא ישנים בלילה כי הם עושים פשיטות, סוחבים משקלים ויושבים במארבים. כדי שהחיים ימשיכו כרגיל.
הזוג הזה יכול ללכת 'על בטוח' עם בעל עסק אחר כי יש גדוד שמחסל תשתיות טרור בציר נצרים וטילים לא נופלים על האולם. כי יש חיילים שהמוצב הפך להיות הבית הראשון שלהם והעין לא זזה מהמפרו.
חייבים עורף חזק, רוח יהודית ותעצומות, שיוכלו להכיל את המרתון הזה, כדי שנצליח לנצח עד קו הסיום ולהכריע את האויבים.
(בתמונה - עורף איתן)