02/11/2016
שבת פרשת נח
ונח מצא חן בעיני ה‘ (נח ו-ח)
מה הייתה מציאת החן אצל נח? לכאורה, משום שנח איש צדיק תמים היה בדורותיו. הרמב"ן מפרש: "משום שהיו כל מעשיו לפני נאים ונעימים"
פעמים שעושה האדם מעשה צדקות מתוך שלימות, חרדה ודאגה לכל פרט אבל הם אינם "נאים". המעשה בשנת אלף נ"ו ליצירה. וכל ימי מתושלח היו
תשע מאות ששים ותשע שנים. צריך להיות גם נאה.הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א מבאר את דברי הרמב"ן ודבריו מובאים בספר "ברכת מרדכי":
המעשה מצד עצמו צריך להיות לא רק מדויק ומושלם אלא גם נאה ופעמים שמעשיך לא רק מושלמים אלא גם מופלאים ביופיים, אבל עדיין לא
"נעימים". ונעימות היא זו העשייה סביב המעשה, אווירה של "נועם", של עונג, של רצון לחזור ולעשות אותו מעשה. ניקח לדוגמא, אם האישה ביקשה
מבעלה לקנות לה שמלה והוא כהרגלו חושב שאין באפשרותו לקנות והוא מסרב בכל תוקף בטענה שאין צורך, כיוון שיש לה די שמלות. ומאידך האישה
אומרת לו "אין לי מה ללבוש"! לבסוף אחר הויכוח מתוודה בעל ומסכים להיענות לבקשתה. כמובן שהסכמה זו מתבטאת בפנים זועפות, ואף בביטויים
מעליבים למרות שלבסוף הבעל מסכים לרצון אשתו וקונה לה שמלה אך, למעשה, זה חסר את ה"חן". נעימות היא זאת המתייחסת לא רק אל המעשה
מצד עצמו אלא אל בני האדם אשר המעשה נעשה בקרבם.אנו בברכת המזון אומרים: "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים". מובן עניין
החסד והרחמים אך מהו "בחן"? אלא "טוב", "חסד" ו"רחמים" מועילות המה בגוף המעשה והעשייה. "חן" היא מילה הנוגעת לצורת הגשת המעשים.
אותו מעשה עם אותה שלמות, יכול להיעשות לא רק בחסד וברחמים אלא גם בחן. חן היא הנעימות של העשייה, והשראת נעימות זאת סביב אותו
מעשה זהו "החן" של הקב"ה בעשייתו עם ברואיו עם כל העולם כולו וזהו החן שהיה בנח.
(אור דניאל)
כי לימים עוד שבעה ... (נח ז-ד)
ק"כ שנה קודם המבול היה נח עסוק בעשיית התיבה, והיה מוכיחם שיחזרו בתשובה. עכשיו מודיע הכתוב שהקב"ה נתן להם שהות עוד שבעה ימים
ועיכב את המבול לכבודו של מתושלח שנפטר באותו זמן. שאם נתבונן היטב אנו רואים כי מתושלח נולד בשנת תרפ"ז ליצירה. ונח נולד ומכאן מוכח
שבשעה שנכנס נח לשש מאות שנה נפטר מתושלח. וכדי להספידו כהלכה, מפני שמתושלח היה צדיק גמור, נתעכב המבול שבעה ימים אלו. ומכאן מוכח
כמה גדולה היא מצות הספד הצדיקים ואל תדמו כי הוא דבר של מה בכך, כי אנו רואים מכאן שהקב"ה אע"פ שכעס מאוד היה די בזכות הספדו של
מתושלח לעכב את המבול, ואילו היו חכמים והיו מספידים אותו והיו מצטערים במותו והיו אומרים בעבור עונותיהם נאסף הצדיק, הייתה מתבטלת
גזרת המבול. אבל הם לא חזרו בתשובה, אלא לגלג ו על נח ואומרים לו: הראית כיצד המבול בא על ביתך. ובשבעת ימי האבלות של מתושלח התחיל
הגשם לירד, והיה הולך ומתרבה עד שהגיעו המים עד לצווארם, ואח"כ פסוק. וזה כדי להודיעם שכבר הגיע זמן המבול, ורק משום כבודו של מתושלח
נעצר, ונח היה סובב באותם הימים מחצר לחצר והיה מכריז בקול גדול ואומר: ראו אנשים יקרים כי כבר הגיע מועד הפורענויות. ואם לא תחזרו
בתשובה דעו כי תושמדו בסוף שבעת הימים.ובאותם שבעת הימים נשתנה העולם. כי בנוהג שבעולם חמה יוצאת ממזרח והולכת ומאירה כל היום ואח"כ
שוקעת במערב. ואילו באותם הימים יצאה חמה ממערב ושקעה במזרח. ומאידך גיסא הטעימם הקב"ה באותם הימים הנאות רבות מעין העולם הבא.
והטעם כדי שירגישו היטב צער המבול, אחרי שנהנו כל כך, ואז יהיה צערם כפול.
נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו-ט)
יש שדורשים אותו לשבח . ויש שדורשים אותו לגנאי,לפי דורו היה צדיק,ואילו היה בדורו של אברהם לא נחשב לכלום. )רש"י( השאלה
היא,עד היכן תגיע התביעה מהקב"ה על האדם? עד כמה צריך האדם לעמול ולטרוח כדי לעשות רצון ה‘? ואולי כל מה שהאדם עושה עדיין
אין זה רצון ה‘? על כך משיב בעל "קונטרס החיים" ומבאר שנוכל ללמוד מהלל הזקן עד כמה חייב האדם לעמול. הרי הלל הזקן היה טרוד
במזונותיו ובכדי לשמוע דברי תורה היה צריך לשלם. כאשר ראה הלל שהשיג כדי מחייתו,נתן חצי לשומר ביהמ"ד וחצי לפרנסתו. פעם
אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר ביהמ"ד להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה
ואבטליון. אמרו,אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת הייתה וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר,אמר לו שמעיה לאבטליון:
אבטליון אחי,בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו גובה שלוש
אמות שלג! פרקוהו, רחצוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת! הלל ראה שאי אפשר להיכנס וללמוד תורה
בדרך רגיל, חיפש דרך אחרת שעל ידה ניתן לעלות,אפילו שהיא קשה ביותר,אך כל עוד אפשר לעלות לגג ולשים את האוזן עפ"י הארובה,
ואפילו שעכשיו חודש טבת ויש חשש הצטננות ודאית – אך אם הדבר אפשרי קמים ועושים מיד. על כן כל עוד שזה לא הגיע לפיקוח נפש
בפועל – זו חובה גמורה. וכן מצינו אצל מרן הסטייפלר זצ"ל, שהעבידו אותו בצבא הרוסי בסיביר. ופעם אחת היה צריך לשמור בליל שבת
קודש. השומר שלפניו הניח את מעיל השומרים על העץ והלך, כשהגיע מרן הסטייפלר לקחת את המעיל ולעמוד בחוץ לשמור, ראה את
המעיל על העץ ובשבת הרי אסור להורידו מהעץ. היה זה פיקוח נפש ממש לעמוד כל הלילה בחוץ בסיביר,אך הוא אמר לעצמו:הרי אפשר
להחזיק מעמד כחמש דקות ולא להגיע לפיקוח נפש ואם כן עכשיו אסור להוריד את המעיל מהעץ כי חמש הדקות הקרובות אינן בכלל
פיקוח נפש. התאפק מרדן חמש דקות. עברו חמש דקות ושוב אמר לעצמו: הרי נראה שגם עוד חמש דקות אינם בכלל פיקוח נפש . וכך עברו
להם עוד חמש דקות ועוד חמש עד שהאיר השחר. זו תהיה התביעה מאתנו,עד כמה היה בכוחנו לעשות. יש באדם כוחות נסתרים ועצומים
שעם רצון חזק ויראת שמים הוא יכול להעפיל למרומים. אם נסתכל בצרכים החומריים נראה שהאדם משקיע מאמצים עילאיים וגם מגיע
להישגים גדולים שבדרך טבעית ורגילה נראים כבלתי אפשריים ועל כך תהיה התביעה מאתנו גדולה וזאת ידעו גם הלל וגם נח. התביעה
מנח הייתה על שלא הגיע למעלת אברהם. מדוע אילו היה נח בדורו של אברהם כמו שהיה עכשיו לא היה נחשב לכלום? כי אם נח לא היה
לומד ומתחזק ממעשיו של אברהם, זה עצמו מראה על חסרון במהותו. ההבדל בין אישיות אברהם לבין אישיות נח, שאברהם היה יכול
לעמוד נגד הזרם ונח לא. נראה לומר עוד שמזה נבע השוני בניהם בגישה איך להיטיב ולהשפיע עם אנשי דורם. בעוד שאברהם היה רודף
אחרי החסד הרוחני והגשמי, הסתפק נח בחסד גשמי. כי רק כך היה מסוגל נח להיטיב עם אנשי דורו. ובאמת כשניסה להיטיב ברוחניות,
נכשל . כי אם לרוחניות והוא היה צריך סעד איך ישפיע הוא על אחרים! לשון המזרחי‘‘נח היה צריך סעד לתומכו. בב"ר פירשו שהיה
מתיירא להתחבר עם אנשי דורו, שלא ילמד ממעשיהם, מפני שלא היה חזק באמונתו, אבל אברהם אבינו ע"ה היה חזק באמונתו ולא היה
מתיירא שמא ילמד ממעשה אנשי דורו והיה מתחבר איתו ומוכיחן להכניסן באמונתו" ולא היה צריך סיוע והתגבר בעצמו גם נגד יצה"ר
של אחרים, אע"פ שבדורו נמצאו רשעים כנימרוד וחבריו והוא התגבר עליהם".
🕯שבת שלום🕯
