04/09/2018
מספר ג'פרי פרילנד:
"בצעירותי, הייתי קורא נלהב של סיפורי קומיקס. גיבור הקומיקס האהוב עליי היה אדם לבוש בצורה משונה שהקדיש את חייו למלחמה בפשע. אנשי העולם התחתון שנאו אותו שנאת מוות, אבל העיתונות והציבור לא הבינו נכונה את מעשיו ואף זלזלו בו. לאחרונה, בכל פעם שאני חושב עליו, חולפת במוחי מחשבה שיתכן ולגיבור האלמוני מסכה נוספת: מסכה של חסיד צעיר.
היה זה לפני חדשים מספר. סיימתי את ההרצאה האחרונה לתלמידיי ויצאתי אל הרחוב. מולי ראיתי רכב גדול – מעין בית על גלגלים – ומתוכו בוקעת מוזיקה יהודית. באיזור הרכב הסתובבה קבוצת חבדניקי"ם צעירים בלבוש חסידי מסורתי ובכובע שחור לראשם. הנאום שאחד מהם התנדב לשאת באזניי על סכנת ההתבוללות לא עניין אותי כל-כך, אך הייתי סקרן לראות כיצד נראה הרכב שלהם מבפנים. בזכות הסקרנות שלי זיכו אותי החבדניקי"ם בהנחת תפילין (לא תאמינו, אך הפעולה הפשוטה הזו עוררה בי זכרונות מימי הילדות שלי), וכשיצאתי החוצה היו בידי כמה עלונים ונרות שבת עבור בתי בת החמש.
כמה שבועות לאחר-מכן עסקתי במרץ ב"פרוייקט סידור המשרד" (פרוייקט דו-חדשי, יש לציין), במהלכו גיליתי את העלונים שקיבלתי מהחבדניקי"ם קבורים אי-שם תחת ערימת מסמכים. הצצתי בהם; הם כללו דברים אודות הדלקת נרות שבת, לימוד תורה, הנחת תפילין, נתינת צדקה ורכישת ספרי קודש עבור הבית.
עלון אחד עסק בחשיבות המזוזה אותה יש לקבוע בפתחי הבתים. הבחנתי במשפטים הבאים: "אותיות המזוזה חייבות להיכתב בכתב יד על גבי קלף... עם השנים המזוזה יכולה להתקלקל או להיסדק, ולכן יש לבודקה על ידי סופר סת"ם מומחה לפחות פעם בשלוש וחצי שנים". את המזוזה הכחולה שלי קניתי בטיול בארץ לפני שש שנים תמורת 5 דולרים, והמוכר היה נראה אדם הגון שהבטיח שהכל בסדר. אך מאז חלפו כבר שש שנים. אולי הגיע הזמן?
שלומי ויוסי מטנק המצוות של חב"ד הגיעו לביתי באיחור של חצי שעה. תוך עשר דקות הם פתחו את הנרתיק, הוציאו את תוכנו והודיעו לי בנימה רשמית שהמזוזה פסולה. בתוך הנרתיק המהודר היתה חתיכת נייר עליה מילים מודפסות במכונת צילום.
הרגשתי שאני מתמלא כעס. באיזה זכות הנערים האלה יגידו לי מה לעשות? "זה לא יכול להיות! קניתי אותה בישראל! שילמתי עליה חמש דולר!"
יוסי ניסה לשכך את זעמי. "אדוני, זה מקרה שכיח למדי. "מבצע המזוזה" שלנו כבר מצא בעיות רבות במזוזות. לעיתים קרובות מזוזות הנקנות בחנויות של מוכרים נחמדים נמצאו פסולות. בכנסת ישראל, חברת הכנסת שולמית אלוני, מצאה לנכון להציע הצעת חוק שמטרתה למנוע הונאה במכירת מזוזות. שילמת כסף עבור הנרתיק המפואר, אך פרשיית הקלף שבתוכו פסולה. ניתן לקיים את מצוות המזוזה רק עם פרשייה כשרה".
התפרצתי לתוך דבריו והבהרתי לו שבשביל הבית שלי אסתפק במזוזה מודפסת על נייר של מכונת צילום.
שלומי מישש את מיקום המזוזה על המשקוף וניסה להרגיע אותי. "כמעט בכל יום אנו נתקלים במזוזות פסולות מכל הסוגים, ממזוזות מודפסות במכונת צילום ועד לציטוטים שונים מהתנ"ך. כמעט בכל יום אנו נתקלים באנשים כמוך הכועסים משום שהוּלכו שולל. אך אנא, אל תיתן לכעס שלך למנוע אותך מקיום המצווה" (טוב, אני מניח שאכן אין זו אשמתם שהמוכר הוליך אותי שולל).
"המזוזה היא ברית בין האלוקים והעם היהודי", הוא המשיך. "כשאתה קובע מזוזה כשרה בפתח הבית, בורא העולם מגן על הבית ועל הדרים בו בכל מקום שהם נמצאים" (כבר התחלתי להעריץ אותו על האמונה התמימה שלו). "אנשים בונים בתי יוקרה ומשקיעים אלפי דולרים בעיצוב פנים, אך הם נוטים לשכוח שהיופי האמיתי של הבית היהודי מתבטא במשהו זול למדי: מזוזה בפתחי הדלתות".
עם קצת שכנוע משני החסידים הללו, הגעתי למסקנה, שמוטב לקיים את המצווה על הצד הטוב ביותר, במיוחד כשמדובר בפעולה כה פשוטה במחיר לא יקר במיוחד. בסוף המפגש, קבעו החסידים מזוזות על כל דלתות ביתי.
כשעזבו, דמיינתי שוב את גיבור הילדות שלי מספר הקומיקס הלוחם בפשע ומסכל את כוונות הזדון של אנשי העולם התחתון. דמיינתי כיצד הוא נלחם בסוחרים הערמומיים המחללים את הדת שלנו. דמיינתי כיצד הוא יוזם חקיקת חוקים למניעת רמאות במצווה חשובה זו שכולנו רוצים לשמור. ראיתי בעיני רוחי כיצד הוא עובר מבית לבית, ומעודד אותנו לבדוק את המזוזות אצל סופר סת"ם מומחה כדי לוודא שהן עדיין כשרות. בדמיוני שמעתי אותו אומר "הפרשיות הקטנות האלו הן ברית עם ה', ומגנות על בתינו ועל יקירינו. אנא, אל תעלים עין מאוצר כזה".
