31/07/2025
English after the Hebrew
במוצאי השבת הקרובה נשב על רצפת בית הכנסת ונקרא את מגילת איכה, המספרת את סיפורה של ירושלים בימי המצור שהוביל לחורבן בית המקדש הראשון. נשמע את הקינה המקראית הגדולה על הסבל, הרעב, האימה, חילול צלם אלוהים, שהיו מנת חלקם של יושבות ויושבי ירושלים וממלכת יהודה, ונזכור את יציאת העם לגלות, את חורבן בית-המקדש השני וחורבן העם, ואת כל האסונות שפקדו את עמנו לאורך הדורות.
מגילת איכה כלולה בכל סיפרי התנ"ך המצויים ברחבי תבל, בין אם יש בהם "רק" את התנ"ך "שלנו" ובין אם הם כוללים גם את הברית החדשה. תיאור הסבל הנורא שסבל עמנו – "כׇּל־עַמָּ֤הּ נֶאֱנָחִים֙ מְבַקְשִׁ֣ים לֶ֔חֶם נָתְנ֧וּ מַחֲמַדֵּיהֶ֛ם בְּאֹ֖כֶל לְהָשִׁ֣יב נָ֑פֶשׁ" (איכה א' י"א) "לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם" (ב' י"ב) ועוד תיאורים קשים מכך – מתורגם לכל לשון בעולם.
גם זיכרון נוראות השואה ומלחמת העולם השניה נוכח ונלמד במדינות רבות. זו היתה המלחמה הראשונה בה הסבל תועד בקנה מידה כל-כך נרחב. אבל אצלנו, בנות ובני העם היהודי, מגילת איכה והשואה התחברו למערכת דימויים אחת. בדמיון שלי, וקרוב לוודאי שאצל יהודיות ויהודים רבים בשלושת הדורות האחרונים – אנו שגדלנו עם החובה לזכור ולא לשכוח – פסוקי מגילת איכה והתיאורים הקשים המופיעים בהם התחברו תמיד אל התמונות הללו. אני לא מצליח לשמוע את המגילה ב-ט' באב בלי לראות בעיני רוחי את התמונות מימי השואה. ויש בינינו עדיין מי שהיו שם וראו במו עיניהם את הזוועות.
ובתשעה באב הזה, תשפ"ה 2025, מה יעלה מול עיני העם היהודי כשנשמע את המילים של מגילת איכה? תמונות מהשואה, סרטונים מה-7 באוקטובר 2023, ויחד איתם גם מראות מן הימים האלה ברצועת עזה – אחינו החטופים המעונים שם בידי החמאס ורבבות תושבות ותושבי עזה שהמלחמה ריסקה את חייהם. במודע או בלית-ברירה, עם או בלי להשוות, הסבל והחורבן ניבטים אלינו מן ההווה שלנו, אומרים לנו את מה שאנחנו כל כך מפחדים לומר לעצמנו – גם לנו יש אחריות על הסבל האנושי הנורא המתרחש בימינו, בארצנו, מרחק נסיעה לא ארוכה מביתנו.
אין לי שום עניין בוויכוח על ההגדרה ההיסטוריונית או המשפטית המתאימה למעשים שנעשים כעת ובהסברים איך הגענו לכך. מה שאני כן יודע הוא שהעם שלי נושא במשך יותר מ-2,500 שנים את הזיכרון הנורא מאז שהתרחשו האירועים המתוארים במגילת איכה, שבלוח השנה שלנו יש ימי צום וזיכרון ובסידורים שלנו יש תפילות וקינות, ויש לנו זיכרונות מוחשיים מאוד מהאימה שסבל עמנו שוב לפני 80 שנה – ובכל זאת, כיום מתרחש אסון אנושי נוסף, אחר מקודמיו אך נורא ומחריד, יש לנו חלק בחורבן הנוכחי ואנחנו לא מוצאים את הדרך לעצור אותו.
אני גם יודע שמי שחיבר את מגילת איכה ידע לשלב עם תיאורי הסבל שלו ושל בני עמו גם ביקורת עצמית, לקיחת אחריות לאומית על המעשים שהובילו לצרה הגדולה - "חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה" (א' ח').
"עַל־אֵ֣לֶּה ׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם" (א' ט"ז)
זהו שבר בת-עמי של העת הזו.
This coming Motzaei Shabbat, Saturday evening, we will sit on the synagogue floor and read the Book of Lamentations, which tells the story of Jerusalem during the siege that led to the destruction of the First Temple. We will hear the great biblical lament for the suffering, hunger, terror, and desecration of the image of God that were the lot of the inhabitants of Jerusalem and the Kingdom of Judah, and we will remember our people's exile, the destruction of the Second Temple and the destruction of the nation, and all the disasters that have befallen us throughout the generations.
The Book of Lamentations is included in all the books of the Bible found throughout the world, whether they contain "only" "our" Bible or whether they also include the New Testament. The description of the terrible suffering that our people endured – “All her people sigh, seeking bread, they have bartered their treasures for food, to keep themselves alive" (Lam. 1:11) “They keep asking their mothers, 'Where is bread and wine?' as they languish like battle-wounded in the squares of the town, as their life runs out in their mothers’ bosoms” (2:12) and other harsh descriptions – is translated into every language in the world.
The memory of the horrors of the Holocaust and World War II is also present and studied in many countries. This was the first war in which suffering was documented on such a large scale. But for us, the sons and daughters of the Jewish people, the Book of Lamentations and the Holocaust have become connected to a single set of images. In my imagination, and most likely for many Jewish men and women in the last three generations – we who grew up with the duty to remember and not forget – the verses of the Book of Lamentations and the harsh descriptions that appear in them have always been connected to these images. I cannot hear the Book of Lamentations on the 9th of Av without seeing in my mind the images from the days of the Holocaust. And there are still among us those who were there and saw the horrors with their own eyes.
And on this 9th of Av, 2025, what will come to mind for the Jewish people when we hear the words of the Book of Lamentations? Photos from the Holocaust, videos from October 7, 2023, and along with them, scenes from these days in the Gaza Strip – our kidnapped brothers being tortured there by Hamas and so many Gaza residents whose lives were shattered by the war. Consciously or unconsciously, with or without comparison, the suffering and destruction stare at us from our present, telling us what we are so afraid to tell ourselves – that we too are responsible for the terrible human suffering that is taking place in our day, in our land, not a long drive from our home.
I have no interest in arguing about the historical or legal definition that is appropriate for the actions that are being taken now and in explaining how we got to this point. What I do know is that my people have been carrying the terrible memory for more than 2,500 years since the events described in the Book of Lamentations took place; that on our calendar there are days of fasting and remembrance, and in our siddurs there are prayers and laments, and we have very tangible memories of the horror that our people suffered again 80 years ago – and yet, today another human disaster is occurring, different from its predecessors but terrible and horrifying, we have a part in the current destruction and we haven't found the way to stop it.
I also know that the one who wrote the Book of Lamentations knew how to combine, together with the descriptions of his own suffering and that of his people, many verses of self-criticism, taking national responsibility for the actions that led to the great tribulation – "Jerusalem has greatly sinned, therefore she has become loathsome" (1:8)
"For these things do I weep, My eyes flow with tears" (1:16)
This is the brokenness of my people of this time.
