Rabbi Oded Mazor הרב עודד מזור

06/08/2026

תודה משפחתו של ח'ליל שממשיכה לתת אמון בבני אדם, בשכנים ושכנות יהודיים, והצטרפה אלינו לעמידה המשותפת לזכרו, בהתייצבות למען קדושת חיי אדם, בזעקה לתקן את דרכינו ולמנוע שפיכות דמים מיותרת.
תודה לכל השותפות והשותפים בפורום תג מאיר ולגדי גבריהו המסור והנחוש והמלא תקווה ואנושיות תמיד, ולכל הא.נשים שבאו לבכות על מותו המיותר של ח'ליל ובכל זאת להתעקש שאפשר לבנות כאן עתיד בחברה מוסרית, אוהבת אדם.

31/07/2026

בשבוע שלאחר יום שנכפלו בו צרות על ישראל, חרבו בו שני בתי-המקדש ונצברו בו כאבים לאורך הדורות, היו מי שיצאו להצית בתי-תפילה ברחבי הארץ הזו, לשרוף מסגדים. בשבוע שלאחר היום בו אמרנו שוב ושוב ש"בגלל שנאת חינם נחרב, ובזכות אהבת חינם ייבנה", הופצו דברי שטנה, תמונות פוגעניות, קריקטורות שנועדו לזרוע פחד. לא מחלוקת לשם שמים, לא דברי חכמים הנשמעים בנחת, אלא הפניית אצבע וצעקות "וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ וְרָחֲקוּ כׇּל מְבַלְּעָיִךְ" כלפי חפים וחפות מפשע רק משום שהם פלסטינים ולא יהודים, וגם אל אחים ואחיות כי דעתם שונה.
מבעירי האש נסמכים, בין השאר, על פסוקים מפרשת השבוע שלנו. פרשת עקב מכילה הרבה ביטויים קשים, כואבים, של מלחמה נגד אויבים: "וְאָכַלְתָּ אֶת כׇּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם" (דברים ז' 16), "וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם" (שם, 24), "הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ" (ט' 4).
חכמי התלמוד, פרשני המצוות ופוסקי ההלכות קבעו כבר לפני מאות בשנים שהפסוקים הללו היו נכונים לגבי שבעת העמים שישבו בארץ כנען בימי כיבוש הארץ, ואינם תקפים לגבי העמים שחיו בארץ מאז וחיים בה היום. יתירה מכך, על הפסוק הראשון שצוטט כאן נאמר בתלמוד: אָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְגֶזֶל הַגּוֹי שֶׁהוּא אָסוּר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ אֶת כׇּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״ – בִּזְמַן שֶׁהֵן מְסוּרִים בְּיָדְךָ, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁאֵינָם מְסוּרִין בְּיָדְךָ. (בבלי בבא קמא קי"ג עמוד ב'), ומפרשים ש"מסורים בידך" הם שבעת העמים ההם, יושבי כנען בעבר, ולכן אין היתר לגזל גוי בימינו כלל. ובכל זאת, כשאנו קוראים את הפסוקים הללו כפשוטם בימים האלה, וגלים של שנאת האחר וחרחור מלחמה שוטפים חלקים בציבור הישראלי, הפרשנויות הללו מתעמעמות, מאבדות מיכולת השכנוע שלהן. יש מי שמבקשים להשיב אותנו אל קריאה פונדמנטליסטית ופשטנית של התורה, של המציאות, של מה שאסור ומה שמותר ומה שמצווה עלינו.
האם יש בפרשת עקב גם אפשרות אחרת? גם קריאה להתבוננות אחרת על האחר, על האח שאינו מבני עמנו, על האשה הברואה בצלם אלוהים גם אם אינה בת ישראל?
כמו בכל פרשה, גם בפרשת עקב התשובה היא 'כן'.

לקריאת דבר-התורה המלא באתר התנועה הרפורמית - https://shabbat.reform.org.il/eikev/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%9D/

בתמונות: מסגד שהוצת בגדה, וסיור אל כפרים שתושביהם נרדפים ואף נטשו את ביתם בשל הצקות ופגיעות.

15/06/2026

Was asked to post this with English subtitles, so here it is (thanks so Shaul Vardi) -- From the Pride Parade in Jerusalem, marching to the Knesset on June 4 2026, Rabbi Oded Mazor reporting to Knesset.TV and sharing about the history of Kol HaNeshama's connection and commitment to LGBTQ+ equality and creating a welcoming synagogue community in Jerusalem.

From the Pride Parade in Jerusalem, marching to the Knesset on June...

11/06/2026

שבוע עבר מאז מצעד הגאווה הנהדר בירושלים. היה מלא שמחה, אהבה וקבלה. לפני שיצאנו לדרך קיימנו, כחלק מקואליציית "תג מאיר" את מעמד תפילת הדרך לזכרה של שירה בנקי ז"ל שנרצחה במצעד.
כואב לראות כמה כוחות אבטחה ניצבו סביב הצועדותים. תודה לכל אחד.ת מהשוטרות והשוטרים, מהמשטרה וממג"ב, שעמדו לאורך המסלול כדי לשמור עלינו, אבל עצוב שבירושלים יש צורך בכל כך הרבה הגנה על מי שכל מטרתןם היא לצעוד למען חופש ושוויון, כי "חביב אדם שנברא בצלם".
ערוץ הכנסת ראיין אותי מתוך מצעד הגאווה, על המצעד עצמו, על משמעות המסלול המוביל אל הכנסת, על היהדות הרפורמית ועל קהילת כל הנשמה בתוך הצעידה המתמשכת לשוויון ולקבלה של כל אהבה, זוגיות ומשפחה.

מצעד הגאווה בירושלים ב-4 ביוני 2026 צעד מגן סאקר אל גן הוורדים שליד...

26/05/2026

אני רוצה להגיד משהו על תמונה שאני לא רוצה להראות לכםן. לא רוצה להיות שותף בשיתוף של הדימוי הזה. אז בחרתי תמונה אחרת.
מה יש בתמונה שאני לא מראה כאן? שופט בית המשפט העליון נועם סולברג - המשנה לנשיא בית המשפט העליון, יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, יהודי דתי אורתודוכסי, המתגורר באחת ההתנחלויות מעבר לקו הירוק; חבר הכנסת גלעד קריב - חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה / הדמוקרטים, עורך דין, רב רפורמי, לשעבר מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל; ובאמצע, ביניהם, דמות של כלב, חמוד ופרוותי, עם כיפה על ראשו וצעיף דמוי טלית על צווארו, עומד על ספר.
מעל שלוש הדמויות הללו - שכמובן לא היו מעולם יחדיו והודבקו יחד לצורך המסר - כתבו מפרסמי שלט החוצות שהוצב באזור ביתו של השופט סולברג את הכותרת הבאה: "סולברג, תוריד את הידיים הרפורמיות שלך מהרבנות הראשית!".
"סולברג". כאילו הוא אחד מהחבר'ה במשחק במגרש. כאילו אין ציווי מפורש לנהוג כבוד בשופטים. כאילו מישהו מהם היה מעז לקרוא לרב שלו בישיבה ככה, בשם המשפחה, בלי להוסיף "הרב", ובמקרה הזה - שופט בית המשפט העליון, המשנה לנשיא.
"תוריד את הידיים". בציווי. על מה אפשר לומר "תוריד את הידיים"? על משהו שהוא בבעלותי. פרטי. שלי. למי אומרים "תוריד את הידיים"? לפולש, לגנב, למישהו שמגע ידיו מזהם את הדבר הזה שהוא שלי. כי מי אתה שתיגע בו? תוריד את הידיים או שאני...
"הידיים הרפורמיות שלך". מה הן ידיים רפורמיות? מה הופך את ידיו של השופט העליון סולברג לרפורמיות? מה זה אומר לכנות את ידיו של שופט עליון "ידיים רפורמיות"? האם הכוונה היא לקלל שתי קללות בדיבור אחד - להגדיר "ידיים רפורמיות" כידיים מטמאות (קללה לכיוון כל מי שמזדהה כיהודי.ה רפורמי.ת), ולהגדיר את ידי השופט העליון סולברג כבעל ידיים שכאלה?
"מהרבנות הראשית". כאן מתגלה מושא היוקרה, הגביע הקדוש, הדבר שמפרסמי המודעה חשים בעלות עליו כאילו הוא שלהם וטוהרתו מופקדת בידיהם.
אז מה המעשה שהשופט העליון סולברג עשה שמזכה אותו בכל הטוב הזה? פסק שעל הרבנות הראשית לקיים את מבחני ההסמכה לרבנות שהיא אחראית עליהם, ולאפשר גם לנשים לגשת למבחנים הללו, כמו הגברים שעד כה רק הם הורשו לגשת. ובעולם המושגים שהמודעה הזו יוצרת, לגשת למבחני ההסמכה של הרבנות זה כמו לגשת אל הקודש. ומגיני הקודש קוראים לשופט בית המשפט העליון - בלי כל ביטוי של כבוד, במילות ציווי, בעלות ועליונות - לא לטמא את הקודש שלהם.
ועכשיו גם מתבהרת התמונה ומשמעותה - את "הידיים הרפורמיות" מייצג חבר כנסת ישראל, הרב הרפורמי גלעד קריב. כשהשופט העליון סולברג פוסק פסיקה שלא תואמת את רוח יוצרי המודעה, הוא הופך להיות שותף של - או אפילו שליח של - ידיו של - הרב הרפורמי וחבר הכנסת קריב.
והכלב? החיה שהוצבה עם כיפה וצעיף דמוי טלית? כן, בהמשך לעלילה השקרית של השרה מאי גולן שהרב קריב עושה טקסי בר מצווה לכלבים, יוצרי המודעה הכניסו את הכלב כמייצג של הטומאה המוכנסת אל הקודש.
כלומר - בסיפור שהמודעה יוצרת, קבוצת התלמידות החכמות, הנשים האורתודוכסיות הראויות לכבוד התורה שלמדו שנים רבות וביקשו להיבחן בבחינת ההסמכה של הרבנות הראשית, הן כמו כלב החוגג בר-מצווה.
ואל נטעה - אף אחת מהנשים האלה לא מגדירה עצמה כאשה רפורמית. אשה רפורמית הרוצה להיות רבה הולכת ללמוד במוסד שכבר 54 שנים מסמיך נשים כרבות, מוסד שנושא בגאווה את דגל היהדות השוויונית והמסמיך מדי שנה נשים וגברים כאחד לרבנות. הנשים שעתרו לבג"צ עשו זאת כנשים אורתודוכסיות, שמבקשות לפעול בתוך ומתוך היהדות האורתודוכסית.
אבל בעיני יוצרי המודעה, הנשים הללו הן ככלב חובש כיפה העומד על ספר ומבקש לחגוג בר מצווה.
פעם סיפרו על רב אורתודוכסי שאמר שאשה על בימת בית הכנסת היא כמו תפוז בקערת הסדר של פסח. מאז, באלפי בתים ברחבי העולם מונח גם תפוז על שולחן הסדר כדי להגיד: "הנה, יש כאן תפוז, ויש מקום לנשים על בימת בית הכנסת". עכשיו הנשים המבקשות להיבחן על ידיעותיהן בתורת ישראל ובהלכה מושוות לכלבים חובשי כיפה. ולשופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל מודבקות ידיים רפורמיות. ולתנועה הרפורמית מודבקת טומאה, מודבקת השפעה ושליטה על בג"צ.
ואם תחפשו באתרים שיצאו בביקורת על המודעה הזו, תראו שלא מעט מהם יוצאים כנגד הדבקת ה"רפורמיות" לשופט העליון סולברג, אבל על הביזוי של התנועה הרפורמית ושל ח"כ הרב קריב עוברים בשקט. השימוש המעליב ב"ידיים רפורמיות" הוא בעיניהם עלבון ראוי, רק לא ראוי לכנות כך את השופט העליון. ובכך גם אותם המגנים את המודעה בשפה שכזו נהיים שותפים בחטא אם לא בפשע.
"אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כ"ב כ"ז) - ואמרו במדרש מכילתא לשמות: "אין לי אלא דין ונשיא, שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר "בעמך לא תאר" מכל מקום". אבל ליוצרי המודעה אין כל עניין בכבודם של דיינים, נשיאי העם, הרשות השופטת או הרשות המחוקקת, ובטח לא בכבוד בנות ובני עמם. אם הם לא חושבים כמותם, הם טמאים ומטמאים ומותר לעלוב בהם ולקללם. כזו היא יהדותם, זהו חותמם בעולם.
רציתי להגיד משהו על תמונה שאני לא רוצה להראות לכםן. אמרתי, ובחרתי תמונה אחרת שאומרת את ההיפך הגמור מהתמונה ההיא: במקום תמונה של זלזול, שנאת חינם, איום ושקר, הנה תמונה של אמת, אהבת חינם, חגיגת המגוון, תמונה של יהדות נאמנה, מסורה ומחויבת לערכים הללו, תמונה שהיא גם הזמנה לצעוד במצעד הגאווה הירושלמי ביום חמישי הבא.

12/04/2026

תמר לנדאו, זכרה לברכה, הלכה לעולמה בשבוע שעבר בגיל 95. היא נולדה בגרמניה, שרדה את השואה כנערה צעירה שנשארה יחידה ממשפחתה, פגשה את שמחה ז"ל לאחר המלחמה ומאז היו יחד. הם הקימו משפחה, שני בנים ובת, בנו את ביתם בירושלים ותמר היתה במשך שנים רבות גננת שחינכה אלפי ילדים בעיר.
תמר גם היתה חברה בקהילת כל הנשמה, שניים מנכדיה היו בגנים של הקהילה ומאוחר יותר גם חגגו איתנו את הגעתם לגיל המצוות.
לפני שנתיים, בערב יום הזיכרון לשואה אצלנו בקהילה, זכינו לשמוע מתמר את סיפור חייה, את תלאות השואה והמלחמה ואת הבחירה בחיים לאחר השחרור. בחירה בנתינה, באהבה, ביופי - תמר אהבה לגדל פרחים ולייפות את העולם - ובחירה להשמיע את קולה ולספר את סיפורה.
תמר זכרה כל אדם שפגשה וכל סיפור שסופר לה, כי היא ראתה את האדם שמולה וידעה עד כמה קדושים החיים.
לפני שלוש שנים זכיתי לעמוד לצידה של תמר ולצד בתה יעל בהפגנה של דיירי בית-ההורים שבו התגוררה בשנים האחרונות, לקרוא יחד איתה ועם חבריה וחברותיה למען המדינה היהודית והדמוקרטית שהיא והם היו שותפים בבנייתה.
וביום שישי האחרון ליווינו אותה למנוחתה האחרונה בהרי ירושלים, טמנו אותה לצידו של שמחה ז"ל. בטקס שרנו שירים שאהבה, שירים שסיפרו מי היתה, וביניהם גם את 'פזמון ליקינתון' של לאה גולדברג. כל כך הרבה מדמותה של תמר מצוי בבית האחרון של השיר הזה:
"וּמָחָר נֵצֵא כֻּלָּנוּ אֶל הַגַּן
וְנִרְאֶה שָׁם אֶת הַפֶּרַח הַלָּבָן,
וְלִכְבוֹד הַיָּקִינְתּוֹן בְּנִי יָשִׁיר אֶת הַפִּזְמוֹן
וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד תִּהְיֶה בַּגַּן."
תמר, לימדת אותנו שתמיד יש מחר להאמין בו. לימדת אותנו שאל המחר הזה, ואל היופי המתחדש ופורח בו, חשוב שנצא כולנו וניתן מקום זה לזו. לימדת אותנו להקשיב לשיר של ילדי הדור הבא ולשמוח בו שמחה גדולה.
נוחי בשלום לצידו של שמחה, עם כל השירים, הסיפורים והחוויות שהענקת לילדי הגן ולכל יקירייך, ואנו נמשיך תמיד להאמין ולקיים, ואם צריך גם לקרוא בקול גדול - מחר נצא כולנו אל הגן, ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן.

07/04/2026

כשהוצאנו לאור את "השמחה שבלב - מחזור לרגלים ולשבתותיהם" של התנועה הרפורמית ומועצת הרבנות הרפורמית, בעריכתו של הרב לוי ויימן-קלמן ושלי, ביקשנו לייחד את רגעי אזכרת הנשמות שברגלים השונים. רצינו מילים לחבר בהן בין תוכנו של כל חג לבין רגע ה"יזכור" שבו. כמעט עשור חלף, ולצערנו ומכאובנו הזיכרונות לא הלכו והתרחקו מאיתנו, רק התחדשו והצטברו משנה לשנה. והנה מגיע היום השביעי של חג הפסח, היום שבו חצינו את ים סוף וראינו את צבא פרעה טובע, רגע ההודיה והשירה הגדולה, שהוא גם המועד שבאמצעותו ביקשו חז"ל ללמדנו כי גם המצרים - המשעבדים, הרודפים - הם מעשה ידיו של הקדוש-ברוך-הוא ואין הוא חפץ בשירת המלאכים על מיתתם.
כשנעמוד מחר בתפילת אזכרת נשמות יקירינו ויקירותינו שהלכו לעולמם, נזכיר לעצמנו לא לעצום עיניים מול סבל של כל בני ובנות משפחת האדם הברואים בצלם אלוהים. נזכיר, דווקא בתוך מלחמה שמחר ימלאו לה 40 ימים ולילות, 913 ימים לאחר שמיני-עצרת הנורא ההוא, כי תפילתנו אינה לניצחון כי אם לשלום - לימים שבהם נכתת חרבות לאתים וחניתות למזמרות, "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".

18/02/2026

03/02/2026

בערב שבת פרשת בא, לפני שבוע וחצי, זכיתי להתפלל עם קהילת Stephen S. Wise שבלוס-אנג'לס, אצל הרב יושי צוויבק והרב רון שטרן. למדתי מהם על חיי הקהילה ואתגריה בתקופה הזו, ראיתי את הקמפוס הנפלא של הקהילה, גני הילדים ובית-הספר, למדתי תורה עם חברי וחברות הקהילה והכרתי מעט יותר את העיר הגדולה שלחוף האוקיינוס השקט ( כולל טבילת רגליים במימי האוקיינוס, וכולל צפיה במשחק NBA הראשון בחיי - הדרבי של לוס-אנג'לס, הקליפרס נגד הלייקרס! חוויה רוחנית מטורפת בפני עצמה).
נתבקשתי לשאת דבר-תורה קצר בערב שבת בפני הקהילה, כשבקהל ישבו גם מנהיגי ומנהיגות קהילה נוצרית בעיר שהיו בביקור בישראל לפני מספר חודשים, כולל קבלת שבת בכל הנשמה. בדבר התורה שלי ציטטתי גם פרשנות למכת החושך שלמדתי באותו בוקר מהרבה פלישיה סול מקבלת בני ישורון BJ, ניו-יורק, שהתארחה עם קבוצה מקהילתה לקבלת שבת --- בכל הנשמה! אז התורה מתגלגלת מניו-יורק לירושלים ללוס-אנג'לס, והחושך נדחק מפני האור על-ידי היכולת שלנו לראות זה את זו ולזוז ממקומנו איש לקראת רעהו.
RabbiYoshi B'nai Jeshurun NYC

29/01/2026

וְכָכָה, פִּתְאוֹם, מִקְּצֵה הָעוֹלָם עַד קָצֵהוּ, פָּרְצָה מִן הַלֵּב אֲנָחָה.
אָדָם שָׁב אֶל אַדְמָתוֹ, שֵׁם אַחֲרוֹן נֶהְגָּה וְהָרְשִׁימָה בָּאָה אֶל סוֹפָהּ.
וּמָה נַעֲשֶׂה עַכְשָׁו - מְשַׁנְּנֵי הַשֵּׁמוֹת, סוֹפְרֵי הַיָּמִים,
נוֹשְׂאוֹת הַשְּׁלָטִים, זוֹעֲקֵי אֲשָׁמוֹת, מְחַשְּׁבֵי הַקִּצִּין,
קוֹשְׁרוֹת הַצְּמִידִים, עוֹנְדֵי הַסִּכּוֹת?
מָה נַעֲשֶׂה מִכָּאן וָהָלְאָה בִּגְרוֹנוֹתֵינוּ הַנִּחָרִים,
בְּבִרְכֵּינוּ הַמְּבַקְּשׁוֹת לִכְשֹׁל, בַּשְּׁרִירִים הַמְּכֻוָּצִים
הַנִּרְפִּים בְּאַחַת וּמִיָּד נִדְרָכִים, בַּנְּשִׁימָה הַלֹּא-
סְדִירָה הַנֶּעְתֶּקֶת פִּתְאוֹם, לֹא יוֹדַעַת אִם
לְהַסְדִּיר עַצְמָהּ אוֹ שֶׁעֲדַיִן?
עִם הַדְּמָעוֹת הַשּׁוֹאֲלוֹת בִּקְצֵה הָעַיִן?
בְּאֵין מְנַחֵם, בְּאֵין סִבָּה לְהִתְנַחֵם,
כְּשֶׁהַשְּׁבָרִים עוֹד שׁוֹאֲלִים אִם יֵשׁ מִי שֶׁיְּאַחֵם,
בִּרְכַּת אֲבֵלִים לִי אֲלֵיכֶם:
שֶׁנֵּדַע עוֹד טַעַם רֶגַע כָּזֶה, בְּשׂוֹרַת תְּפִלָּה נַעֲנֵית,
וְנוֹסִיף וְנִכְתֹּב מִלּוֹתֶיהָ אֵין קֵץ,
עַד נִחְיֶה גַּם יְמֵי מְנוּחָה.