11/09/2026
כשהשופר שותק - הלב צריך לדבר״
אהוביי היקרים,
התורה קוראת לראש השנה בשתי לשונות:
״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״
ומאידך:
״שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה״.
והרי כאשר ראש השנה חל בשבת - אין אנו תוקעים בשופר.
לכאורה, דווקא ביום הקדוש הזה חסר לנו הכלי המרכזי של ראש השנה!
אבל אולי כאן נמצא המסר:
ביום חול - אני שומע את השופר.
בשבת - אני צריך להיות השופר.
השופר הוא קול פנימי. הוא לא אומר מילים, הוא לא מסביר הסברים, הוא פשוט זועק !
וכשאין תקיעת שופר בפועל, התורה אומרת לנו:
״זכרון תרועה" אל תיתן לתרועה להיעלם. תכניס אותה פנימה.
🔔 התקיעה צריכה לעבור מהאוזן אל הלב.
יש אדם ששומע שופר ואחרי חמש דקות ממשיך בדיוק כפי שהיה.
ויש אדם שלא שומע שופר - אבל משהו בתוכו נשבר, מתעורר ואומר:
השנה אני חוזר.
השנה אני סולח.
השנה אני מתקרב.
השנה אני מפסיק לדחות.
השנה אני רוצה להיות אדם טוב יותר.
וזה אולי עומק המילים:
״זכרון תרועה״ לא שהתרועה תהיה רק קול שאני זוכר, אלא שהקול ייזכר בתוכי.
וכאן יש עוד נקודה נפלאה
הגמרא אומרת שאין תוקעים בשופר בשבת משום גזירה דרבנן, שמא יבוא אדם לטלטל את השופר ברשות הרבים כדי ללמוד לתקוע.
אבל אפשר לקחת מכאן רמז נפלא:
השופר לא חסר לנו בשבת - הוא פשוט עבר מקום.
בימות החול השופר נמצא ביד - אנחנו אוחזים בו ותוקעים.
בשבת השופר צריך לעבור ללב.
וזה מסר עצום:
ראש השנה שחל ביום חול אומר: ״תקע !״
ראש השנה שחל בשבת אומר:
״זכור !״
לא תמיד צריך קול גדול כדי להשתנות.
לפעמים דווקא השקט של שבת מאפשר לאדם לשמוע את הקול הכי עמוק שלו.
לכן נישא תפילה:
ריבונו של עולם, השנה, כשהשופר אינו נשמע, תן לנו לשמוע את הנשמה.
וכשהקול החיצוני שותק תן לקול הפנימי להתעורר.
שנזכה שה״זכרון תרועה״ לא יהיה רק זיכרון של תקיעה, אלא זיכרון שילווה אותנו כל השנה .
לזכור מי אנחנו, לזכור מאין באנו, לזכור למי אנחנו שייכים, ולזכור שכל יום אפשר להתחיל מחדש.
״אשרי העם יודעי תרועה , ה׳ באור פניך יהלכון״.
לא נאמר ״שומעי תרועה״ אלא ״יודעי תרועה״ כי המעלה הגדולה אינה רק לשמוע את השופר, אלא לדעת מה השופר אומר לנו.
שבת שלום💐
ושנה טובה ומבורכת
שלכם באהבה❤️
ישראל נסים לוגסי