01/01/2026
דבר תורה פרשת ויחי תשפ"ו
"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מ"ז כ) - עיקר הברכה היא ברכת כהנים, בה מברכים וכל הברכות נכללות בה, אך מה יועילו הברכות אם שולט עין הרע?! לכן צריך לסיים עם ברכת 'בן פורת יוסף', וזה ככלי קיבול ושמירה לכל הברכות. לכן מי שמברך לחברו בברכת כהנים, יאמר אח"כ 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה' (רבי עקיבא יוסף שלזינגר, "תורת יחיאל" ויחי).
"וישתחו ישראל" (מ"ז ל"א) - למי השתחווה - הראשונים כתבו שהשתחווה ליוסף, כדי לחלוק כבוד למלכות. ורש"י כתב: תעלא בעידנא סגיד ליה. וביאר הרא"ם: אפילו השועל, השפל שבחיות, בעת שאתה צריך לו - תשתחווה לו, לכן השתחווה יעקב ליוסף, דהיה צריך לו, ולא מפני שהיה מלך ויש לחלוק לו כבוד. והרס"ג כתב, שהשתחווה לאות תודה. ור"א בן הרמב"ם כתב בשם ר"ש בן חפני שלא יתכן שיעקב השתחווה ליוסף, דזה נוגד את מצות כיבוד אב, עליה מצווה הבן, ולכן פירש שההשתחוויה האמורה אינה השתחוויה ממש, אלא לשון מושאל לנתינת כבוד. וי"א השתחווה לה' והודה.
"ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" (מ"ח א) - מאימתי החל החולי בעולם? איתא בגמ' (ב"מ פז.) דעד זמנו של יעקב אבינו לא היו חולים קודם מיתה, עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים בתפילתו ונעשה דרך העולם שאנשים חולים לפני המיתה, שנאמר (מח א) 'ויאמר ליוסף הנה אביך חולה'. ופרש"י: הטעם שייעשו חולים לפני המיתה, כדי שיוכל לצוות לביתו. אך בגמ' (סנהדרין ק"ז: ד"ה בעא) פרש"י: כדי שיהא לבניו פנאי לבוא כל אחד ואחד ממקומו, להיות עליו בשעת מיתה, שכיון שרואים שנפל למיטה יודעים שימות ומתקבצין ובאין. אך יש לעיין מהגמ' (ב"ב טז:) שאבן טובה היתה תלויה בצוארו של אאע"ה וכל חולה שהיה רואה אותה - היה מתרפא מיד, ומשמע שכן היו חולים. דוכן הקשה שם תוספות וכתב דמי שהיה מקבל פצע ממכה - היה נחלה, אך סתם חולי לא היה. עוד כתב התוס' (שם, ד"ה שכל) בשם רבינו תם ור"י שרק חולי של מיתה לא היה, אמנם חולי סתם - היה אף קודם לכן. ויש שציינו לרש"י (פר' וירא) עה"פ 'וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע', שביאר ע"פ המדרש (ב"ר נ"ג י"ג) שמובא ברש"י (בראשית כ"א ט"ז) שאף את ישמעאל שם אברהם על שכמה של הגר המצרית, שכן הכניסה שרה עין רעה בישמעאל ואחזתו מחלת חום ולא יכול היה ללכת ברגליו. הרי שאף בזמנו של אאע"ה היו מחלות. וב'חזקוני' (שם) הקשה על רש"י מהגמ' (ב"מ) דלעיל שעד יעקב אבינו לא היו מחלות. ותירץ די"ל שאף שבאותו זמן עדיין לא היו מחלות שגרמו למוות, ברם היו מתים מחמת צמא, ומתוך כך יראה הגר שמא ימות ישמעאל בצמא. וה'מזרחי' תירץ שחולי בידי שמים לא היה, אבל חולי הבא ביד אדם, דהיינו עין הרע - היה אף קודם לכן, שכן עין הרע הוא כאילו שהיכה אותו בחרב, ואין כל ספק שאם הוא היה מכה אותו בחרב - שהיה נחלה מכך. וב'גור אריה' למהר"ל הקשה על ה'מזרחי' שדבר זה אין לו טעם, שכן רוב המחלות הן ע"י עין הרע, כדרשת הגמ' (ב"מ קז:) מהפס' (דברים ז ט"ז) 'והסיר ה' ממך כל חולי' - שתשעים ותשע מתוך מאה מהמחלות נגרמות ע"י עין הרע. וגם מחלה שהיא בידי שמים נחשבת כאילו היא בידי אדם, וההבדל בין קודם זמנו של יעקב ללאחר מכן, הוא שקודם לכן לא היתה 'חולשא', היינו - אדם שחלה לא היה נחלש מכך כדרך המחלה שהיא מחלישה את האדם, אמנם קודם זמנו של יעקב רק צער החולי היה כואב לחולה, עד שהוא לא יכול היה ללכת על רגליו מפני החום שהיה פושט בראשו ובגופו, שכן מזג גופו היה מתנגד לחום עד שהיה כואב לו מכך ונפשו לא היתה עליו בשלימות, אמנם לא היה נחלש מחמת המחלה. וב'אורח ישרים' ביאר ענין 'עד יעקב לא הוה חולשא', דישנם ייסורים של אהבה, שנ' (משלי ג י"ב) 'ואת אשר יאהב ה' יוכיח', והשכינה למעלה ממראשותיו של החולה, כדאיתא בגמ' (שבת י"ב:) ,וכשיש לאדם ייסורי הגוף יתכפר לו בעוה"ז בכדי שיוכל לקבל שכר מושלם לעוה"ב. אמנם האפיקורסים אינם מאמינים שע"י הייסורים מנכים לאדם מעוונותיו, וכשאלת טורנוסרופוס הרשע את ר"ע - אם אלוקיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם (ב"ב י.). וזהו לפי דעתם המשובשת שאין לרחם על העני ואומלל. וזוהי הכונה 'עד יעקב לא היתה מחלה' היינו שלא היו מאמינים שיש מעלה למחלה ושהשכינה שורה למעלה ממראשותיו של החולה. והם לא האמינו שמי שמתייסר בייסורים זהו לו למעלה, שכן או שהוא אהוב למקום, ואת אשר יאהב ה' יוכיח, או שע"י כך ינוכה לו מעוונותיו. וכשבא יעקב אבינו, והם היו יודעים את גודל קדושתו וצדקתו, והבינו שהוא מאוהבי ה' וראו את גודל הייסורים שבאו עליו כל ימי חייו - ביקש רחמים ונהיה חולה, או אז הבינו הכל שיש מעלה לייסורים שכן הם ראו שהוא 'מבקש רחמים', היינו שכל מה שהוא מבקש מה' - ממלאים את משאלותיו משמים, שכן נאמר 'ויאמר ליוסף הנה אביך חולה' ויוסף לקח את שני בניו עמו בכדי שיברכם אביו לפני מותו, וראו שעד הרגע האחרון היה שכלו של יעקב שלם אצלו, הבינו אז הכל שהשכינה שוכנת למעלה ממראשותיו של חולה, והייסורים והמחלה הם מעלה לאדם והכל הוא לטובתו.
"כראובן ושמעון יהיו לי" (מ"ח ה) - כתב הרשב"ם: כיון שניתנה א"י לרשותי, בידי לעשותך בכור ליטול כשני שבטים, ולכן שני בניך ייטלו כנגד ראובן ושמעון. וכן מבואר ב'רבינו בחיי' שכאן נתן יעקב ליוסף את הבכורה ליטול שני חלקים בארץ, משא"כ לפרש"י בכורתו של יוסף לא לעניין נחלה אלא רק לעניין הכבוד שייקראו בניו 'שבטים'.
"ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת הארץ לבא אפרתה ואקברה שם" (מ"ח, ז) - איתא ברש"י דיעקב אמר: לכן לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, דעפ"י הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאה רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים. והרמב"ן מקשה, דצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם זה שאמר באגדה זו. ומתרץ: שמא זהו מה שאמר הכתוב 'מתה עלי רחל בדרך, ואקברה שם בדרך', כלומר בדרך אשר בה יעברו בניה - מתה, ושם קברתיה לטובתם, כי היא לא מתה בדרך, רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה, אבל בדרך של עתיד מתה, והכתוב לא יפרש בעתידות רק ירמוז בהם. תמה הגור אריה למהר"ל מפראג: מדוע דווקא את רחל אמנו קברו באמצע הדרך כדי שתפלל על בניה, וכי שאר אבות ואימהות אינם יכולים לבכות? איכא כמה תירוצים: א. ע"פ מה דאיתא במדרש (איכה רבתי פתיחתא סוף אות כ"ד) לפי שרחל אמנו אומרת להקב"ה: מה עשו בניי שכך הבאת עליהם פורענות, אם בשביל ע"ז שנקראת 'צרה', הלא אהבתי את אישי יעקב ועבד בי ז' שנים, ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה, וסבלתי אהבתי לבעלי ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם, ואתה מלך רחמן, על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם. והקב"ה משיב (ירמיה ל"א ט"ו) 'יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב'. ב. רחל אמנו, ביום הכי שמח ומאושר שלה - יום הנישואין, אמרה לעצמה: לא שווה לי כל השמחה אם אחותי בוכה באותו יום, ובגמ' (ב"ב קכ"ג) איתא שבכתה על שנפלה בחלקו של עשיו, ועשתה הכל כדי למנוע דמעות מאחותה, וקיבלה שכר על כך שימנעו דמעות ממנה כשתבכה שבניה יעברו בגלות מידה כנגד מידה. וביסוד זה מבוארת הגמ' (תענית כ: ומגילה כח.): שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים? אמר להם: 'ולא ששתי בתקלת חברי', והקשו האוה"ח (בספרו ראשון לציון) מה הרבותא, הרי זה איסור 'בנפול אויבך אל תשמח', ותירץ רבי יצחק וארקא זצ"ל, דבכל שמחה גדולה שהיתה לרבי זירא, כנישואי בנו, או כשמצא פתאום עושר רב מאד, אם היתה חלילה צרה לחברו - לא הרגיש שמחתו מרוב צער שהיה לו בצרת אחרים, ובזה יש לפרש הגמ' (סנהדרין כז:) 'כל ישראל ערבים זה בזה', ערבים זה לשון מתיקות, שיש חיוב שכל אחד שיעשה מה שביכולתו כדי להמתיק ולראות שיהא טוב גם לזולת (מעדני אשר).
"מתה עלי רחל" (מ"ח ז) - איתא בגמ' (סנהדרין כ"ב:) דאין איש מת אלא לאשתו וכן אין אשה מתה אלא לבעלה, דהיינו הם המצטערים האבלים האמיתיים. ודורשת הגמ' זאת מהפסוק 'וימת אלימלך איש נעמי', ואין אשה מתה אלא לבעלה, כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית מ"ח ז) 'ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל'. וננסה להבין את הענין מדוע כה קשה סילוקה של אשה לבעלה. והנה הגמ' (סנהדרין כב.) מתארת את גודל האסון בפטירת אשתו הראשונה, דהרי זה כאילו חרב ביהמ"ק בימיו שנאמר (יחזקאל כ"ד ט"ז) שהקב"ה אמר ליחזקאל 'בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה, ולא תספוד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך', וכתיב בסמוך (יחזקאל כ"ד י"ח) 'ואדבר אל העם בבוקר ותמות אשתי בערב', הרי שאשתו של אדם מכונה 'מחמד עיניו', וכתיב בהמשך הדברים (יחזקאל כ"ד כ"א) 'הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם', ומכאן יש ללמוד שמיתת אשתו של אדם דומה עליו כחורבן בהמ"ק. המהרש"א (שם) מבאר את ההשוואה כדלהלן, בדרך כלל כעבור זמן משתכח המת מן הלב ומתמעט הצער על מתו, שנאמר (תהילים ל"א י"ג) 'נשכחתי כמת מלב' (ועיין פסחים (נד:)) למעט אשתו הראשונה של אדם, שזכרה תמיד חרוט בזכרונו, כפי שאומרת הגמ' בסמוך שאשת נעורים אין לה תמורה. א"כ אבלו של הבעל על אשת נעוריו דומה, איפוא, לאבלם של ישראל על חורבן בהמ"ק, שאף שהיא אבלות ישנה, ובכ"ז עדיין נשארת בלב. ועוד איתא בגמ' (סנהדרין שם) דאמר ר' אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו - עולם חשך בעדו, שנאמר (איוב י"ח ז) 'אור חשך באהלו', האור נדמה עליו כחושך מחמת שהוא חסר את אהלו, ונרו עליו ידעך דהיינו עומד להיכבות. וביאר המהרש"א ע"פ הגמ' (יבמות סג.) המתארת את אשתו של אדם כמי שמאירה את עיניו כי היא עזרו ובלעדיה אין לו מעמד, וכלשון הגמ': אדם מביא חיטים, האם חיטים אוכל? מביא פשתן, האם פשתן לובש? בוודאי שלא, א"כ נמצא שאשתו מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. ולכן אומרת הגמ' שכאשר מתה אשתו עולמו חשך עליו, כי הוא נחסר את מי שהאירה את עיניו. ומביאה עוד הגמ' סנהדרין (שם) דאמר ר' יוסי בר חנינא: אף פסיעותיו מתקצרות, שנאמר (איוב י"ח ז) 'יצרו צעדי אונו', דהיינו פסיעותיו תיעשינה צרות ודחקות. ופירש רבינו הבן יהוידע זיע"א דכוחו כושל. וכן ר' אבהו דורש את הסיפא של הפס' באיוב (שם) דאף עצתו נופלת שנאמר 'ותשליכהו עצתו' - כלומר עצתו תיכשל. וביארו המפרשים ע"פ הגמ' ב"מ (נט.) דשם הגמ' ממליצה לאדם לקבל את עצת אשתו בעיניני הבית, ולפי"ז מובנים דברי ר' אבהו דכאשר אשתו מתה עצתו נופלת, לפי שאין לו עם מי להתייעץ. עוד אמר ר' שמואל בר נחמן לכל דבר יש תמורה ותחליף חוץ מאשת נעורים, כמו שנאמר (ישעיהו נ"ד ו) 'ואשת נעורים כי תמאס', והפירוש הוא דהנביא ישעיה ממשיל את עם ישראל לאשת נעורים שאינה נמאסת בעיני בעלה, ואף אם כועס עליה - לא יתמיד המיאוס ויחזירה, וכמובא בפס' הסמוך (ישעיהו נ"ד ז) 'ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך', ומכאן שאין תמורה לאשת נעורים. ואמנם כך הנחה רב יהודה לרב יצחק בריה, דאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר (משלי ה י"ח) 'יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך' (משכיל לאיתן).
"זבולון לחוף ימים ישכון" (מ"ט י"ג) - תמה החת"ס (וזאת הברכה ע"מ ק"מ) מדוע דווקא לזבולון היה הסכם שותפות עם יששכר יותר משאר שבטים, ותירץ: דהיו לכולם שדות וכרמים והיה די להם בעסק ניסן ותשרי, ועסקו בתורה שארית השנה, כדאמר רבא לרבנן (ברכות ל"ה:), משא"כ זבולון, שהיה עוסק בפרקמטיא לחוף ימים, לא היה לו פנאי כלל ללמוד, ע"כ ניתן לו חלק עם יששכר. ורבי חיים קניבסקי זצ"ל ביאר: הטעם שהשתתפו דווקא עם שבט יששכר, מפני ששניהם בני אותה אם. ועוד כתב דהטעם שהשתתפו דווקא עם יששכר, דמסתמא הם למדו הכי הרבה תורה, שהרי לא היו עסוקים עם תלמידים, משא"כ שבט לוי היה להם פחות זמן ללמוד מפני שהיו להם תלמידים, שנא' 'יורו משפטיך ליעקב' (מעדני אשר).
חידות לפרשת השבוע: א. איזה שכר קיבלו הגויים על ההתעסקות בקבורת יעקב? ב. מיהו המת שפתח את עיניו וחייך? ג. מי מהשבטים לא נכח בקבורת יעקב והיכן היה? ד. באיזה תאריך נולד יעקב, מתי נפטר ומתי נקבר? ה. איזו ברכה ברך יוסף בדרכו חזור מהלוויית אביו יעקב? ו. מי חטף למי את המצוה, וקיבל על כך שכר? ז. איזה צמד מילים מופיעות בפרשתנו ואף במגילת אסתר? תשובות בעמוד 6.
"בן פורת יוסף" (מ"ט כ"ב) - מי ששמו יוסף, עלול שיתקנאו בו - כתב ב'מצרף לחכמה' (הביאו החיד"א בחומת אנך) מי ששמו יוסף, עלול שיתקנאו בו, כי יוסף גימטריא קנאה, וע"כ הוסיפו ליוסף אות ה' לשמו, כמבואר במס' (סוטה לו:) 'עדות ביהוסף שמו' (תהלים פ"א) (יפה נוף).
"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, ויצוו אל יוסף לאמר אביך צווה" (מ"ט כ"ג) - כתבו בעלי התוס': ובחיי אביהם למה לא צוו? אלא אמרו, מה לנו לעורר השנאה, שהרי כבר שכחה והלכה לה. אולם כיון שחזרו מלקבור אביהם, ועבר יוסף על הבור שהשליכוהו אחיו, אמר: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. אמרו: עדיין יש שנאה טמונה בלבו, מיד 'ויצוו אל יוסף לאמר אביך צווה'.
"יששכר חמור גרם" (מ"ט י"ד) - חכמנו מספרים: בחלקו של יששכר היו גדלים פירות יפים שאין כדוגמתם בעולם כולו, וזבולון לקח פירות אלו ומכר אותם בחו"ל, שהרי זבולון 'לחוף ימים ישכון' - התפקיד של זבולון הייתה לשווק את הסחורה של יששכר. וכולם היו אומרים 'מהיכן פירות אלו שאין כמותם בעולם כולו?' והיה זבולון אומר: 'לכו לבעליהם של אלו ותבינו. זה לא זן מיוחד, וגם לא אקלים מיוחד, או השקעה מיוחדת', וכולם היו תמהים. הרי הם לא משקיעים בפירות, ואיך יוצאים יותר טוב מכולם?! הגויים הסתקרנו. והלכו לראות במה מדובר... ומהם הרבה גרים לישראל. היסוד שכתוב פה הוא גם לדורנו. 'הזבולון' הוא לא הבעלים. הבעלים הוא 'יששכר'! 'זבולון' בסה"כ הוא משווק של 'יששכר'. והיום הקב"ה נותן כבר מלכתחילה את הפירות בחלק של 'זבולון' כדי להקל על 'יששכר', אבל בעצם החלק השני שייך גם הוא 'ליששכר' (אורחות חיים - רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט"א).
"בנימין זאב יטרף" (מ"ט כ"ז) - רבינו אפרים כתב (כת"י פי ויחי בסוף, מגאוני אשכנז הקדמונים, הובא במדבר קדמות להחיד"א): זאב אחד יש, שקורין לו לו"ף גאר"ו, והוא בן אדם ומשתנה לזאב, ובשעה שמשתנה לזאב רגליו יוצא בין כתפיו, וכן בנימין כתוב עליו 'ובין כתפיו שכן', ובשעה שנכנס זאב זה לבית, סגולה הוא ליקח דשן הצבור באש, וישליך אילך ואילך ולא ינזק, וכך עושין במקדש, שבכל יום היו משליכין דשן אצל המזבח, ופלא (יפה נוף).
"אני נאסף אל עמי" (מ"ט כ"ט) - נשמתי תהא בגנזי מרומים, שם לא תיזקק לעזרת אדם, אך לכם זכות לטפל בגופי (רש"ר הירש). ובמדרש (ב"ר ק"א): אם אתם הולכים בדרכי - אתכם אני, ואם לאו - משאני נאסף, אל עמי אני הולך (אוצר מפרשי התורה).
"וישק לו" (נ, א) - האם מותר לנשק אדם מת? מצינו דעות שונות בעניין: א. מותר לאדם לנשק המת נשיקה של פרידה עד שלא נקבר, והראיה מיוסף שנישק את יעקב (מדרש שכל טוב). ב. אף לנשק שאר מתים אין סכנה, והסכנה רק בנישוק בנו ובתו שמתו ('תולדות אדם וחוה' לרבינו ירוחם נתיב כ"ח). ג. אף באב ואם יש סכנה, אלא שיעקב אבינו לא מת לכן נשק לו (אוה"ח). ד. נשיקה זו לא הייתה לאחר מיתה אלא בעת הגוויעה עצמה, וגם יעקב נשק ליוסף (העמק דבר) (אוצר מפרשי התורה).
"לפני מותו לאמר "(נ, ט"ז) - כתב הרמב"ן: האחים לא ביקשו מאביהם קודם מותו שיצווה את יוסף ולא יצטרכו לשקר, מפני שיעקב לא ידע על מכירת יוסף עד מותו, ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו. וכן כתב ב'דעת זקנים' (לעיל מ"ח, א) שלא נתייחד יוסף עם יעקב, שהיה ירא שמא ישאל אותו יעקב כיצד הגיע מצרימה, ויצטרך לומר לו שמכרוהו אחיו. וכן נדרש בפסיקתא רבתי (ג, ג). וכ"כ הרלב"ג (לעיל מ"ח ד) שנעלמה מיעקב מכירת יוסף. אמנם יש מהמפרשים שכתבו שיעקב ידע על מכירת יוסף, דב'לקח טוב' (לעיל מ"ח י"ט) כתב: 'ידעתי בני ידעתי' כשם שידעתי במכירתך אף שלא הגדת לי. וה'אור החיים' כתב: רחוק הדבר שלא חקר יעקב איך נתגלגל יוסף למצרים, וודאי ידע ממכירתו (אוצר מפרשי התורה).
"אלוקים חשבה לטובה" (נ, כ) - מסלול חייו של אדם בדרך כלל אינו מתנהל כבמישור. על פי רוב מסלול זה מתפתל, יש בו מעלות ומורדות, לעתים הוא זרוע מהמורות, ויש שהוא סובב על פי תהום. כל אדם מבוגר יכול להעיד כי החיים הינם זרועי הפתעות, שיש מהן שהן נעימות וזכורות לטוב, אולם יש גם כאלו שמעדיפים בהחלט שלא תהיינה... אולם כידוע, טווח ראייתו של בשר ודם הינו מוגבל מיסודו, ולכן לעתים מה שנראה היה כמבשר טוב, מתברר בסופו של דבר כגורם להרבה עוגמת נפש. באותה מידה קורה גם ההיפך, מקרים שנראו על פניהם שאין רעים כמותם, בהמשך הזמן לא אחת, מתברר, שדווקא הם היו לפתח תקוה ולמקור אושר בלתי נדלה.
נפלאותיך ומחשבותיך אלינו בנידון זה ידועים דברי 'חובות הלבבות' שבסוקרו את נפלאות הבורא הוא מציין את החכמה האלוקית שבהנהגת העולם, כאשר מאורעות הנראים מלכתחילה כרעים וגרועים, מתבררים לבסוף כטובים. דוגמא לכך מביא (שער הבחינה פ"ה) מפלוני שהלך בדרך עם שיירה, אלא שהתרחק מהם לצרכיו, נפלה עליו תרדמה, ובקומו נכח לדעת שהשיירה כבר יצאה לדרכה בלעדיו. כיון שכן החיש את צעדיו להשיגה, ולהפתעתו מצא את כולם הרוגים. התברר ששודדים התנפלו עליהם והרגו את כולם, ורק הוא, שהיה מלא צער על שנשאר בודד, ניצל. אין זה אלא מקרה בודד, אחד מני רבים, המתרחשים מול עינינו חדשים לבקרים. יתירה מזו, גם כשאדם מצוי בעמק הבכא, ומידת הדין מתוחה, דין של מעלה הינו מדויק בתכלית, ואם נגזר על פלוני להינצל, גם אם נראה שמצבו בכי רע, בסופו של דבר מתגלה שההשגחה העליונה חילצה אותו באמצעות ההסתר שבמאורעות הקשים.
לא שתם תפילתי - לא אחת קורה שאנשים מתפללים לישועה או לרפואה, ולא תמיד נראה שהתפילה נענית. יש שבעקבות זאת מהרהרים בליבם מדוע תפילה כה נרגשת, ולעתים אפילו תפילות רבות, אינן פועלות? אף בזה התשובה היא 'וראית את אחורי ופני לא ייראו'. ברור שלא כל התפילות ראויות להתקבל, קיים גם הכלל שישנן תפילות שנראה כאילו לא נענו, בעוד שלאמיתו של דבר, הן בקעו רקיעים ופעלו, ויש שפעולתן ניכרת רק כעבור שנים. בהזדמנות סיפר רבי נפתלי חיים אדלר מד'זיקוב זצ"ל, חתנו של האדמו"ר ה'אמרי חיים" מויזניץ זצ"ל, את שאירע לו בימי מלחמת העולם השנייה: הוא שהה בהונגריה, שהפכה למדינת חסות של גרמניה הנאצית, ובעקבות זאת גאתה שם האנטישמיות. כל זה היה עוד נסבל עד שנת תש"ד, בה נכלאו היהודים בגטאות, וביניהם היו הרבי מויז'ניץ וחתנו. כשהגרמנים בדקו את רשימות הכלואים מצאו שרבי נפתלי חיים היה יליד ארץ ישראל, וכיון שנשא דרכון בריטי, ובריטניה הייתה אז במצב מלחמה עם הגרמנים, חשדו בו שמא הוא מרגל לטובת בריטניה, ולכן כלאוהו בבית הסוהר. מאמצים רבים נעשו אז כדי לחלצו מבית הכלא, שיחדו אנשים בשלמונים וגם התחננו אליהם שיואילו לשחררו, שהרי הגטו הינו בית כלא גדול ואיש אינו יכול להימלט משם. אולם הכל - ללא הועיל. בלית ברירה ניסו לבקש עבורו תנאים הולמים יותר, שישוכן בבית הסוהר של שבויי המלחמה שבבודפסט, שהיה אז תחת פיקוח הצלב האדום, והתנאים בו היו משופרים מהכלא בו שהה, אולם כל התחנונים וההפצרות לא הועילו. הוא עצמו התפלל והזיל דמעות כמים שייחלץ מכלאו, לפחות כדי להיות בכלא בבודפסט או עם אחיו בגטו, ונראה היה שהפעם גם שערי תפילות וגם שערי דמעות ננעלו. והנה, לפני חג השבועות החלו המשלוחים של יהודי הונגריה לאושוויץ... מדי יום ביומו יצאו הרכבות למחנה המוות, ומהאשנב שבחצר הכלא צפה בהם רבי נפתלי חיים. כעבור מספר חודשים גרמניה נוצחה, ושערי הכלא נפתחו לרווחה, הוא היה כמעט היחיד שנשאר בחיים מתוך 22,000 היהודים שהיו בגטו. אז נודע גם שפצצה נחתה על בית הכלא בבודפסט, ואיש מהכלואים לא נותר בחיים... הוי אומר שתפילותיו נענו גם נענו, אלא שלאחר זמן הוברר שלא היה זה בדרך בה ציפה לראות את הישועה, אלא באופן שהקב"ה הכין להצלתו.
קרובה הישועה לבוא - מעשה זה ומעשים רבים אחרים כמותו הוכיחו שצדק רבי עקיבא בגישתו העקבית שגרסה שכל מעשה של הקב"ה הינם לטובה. זכור המעשה המסופר בגמ' (ברכות ס.:) על רבי עקיבא שהזדמן למקום מסויים ולא נתנו לו מקום ללון, ולכן נאלץ לישון בשדה, בודד, כשעמו רק נר, תרנגול וחמור. והנה באה רוח וכיבתה את הנר, בא חתול וטרף את התרנגול, בא אריה טרף את החמור, כעת היה בבדידות מוחלטת, אולם רבי עקיבא דבק בגישתו שכל מעשיו של הקב"ה הינם לטובה. ואכן הוכיח סופו על תחילתו שרבי עקיבא צדק בגישתו. שכן בלילה פשטו שודדים על העיר ושבו את בני העיר. מסתבר שאילו היה הנר דולק, והחמור או התרנגול משמיעים קולות, הרי היו מסגירים גם את רבי עקיבא, ונמצא שמה שהיה לכאורה סיבה לעצב ולדיכאון, היה קרש הצלה. לאידך גיסא הורונו רבותינו שכיון שאדם בוטח בה' ורואה בכל מאורע את יד ה' המנהיגה את העולם, בכך הוא ממתיק מעליו את הדינים, וזה גופא פועל להצלתו. הן הן הדברים שאמר יוסף לאחיו בבואם לפייסו על שמכרוהו למצרים. ירידת יוסף למצרים, בודד ומנותק מבית האב האוהב, והשהות בין הגויים המושחתים שבעמים, כאשר חלק מהזמן שם הוא עשה בבית האסורים, הייתה מסכת מתמשכת של ייסורי גוף ונפש, והאחים שגרמו לכך באו לבקש את מחילתו. אולם יוסף הרגיעם, שכן בסופו של דבר נודע שאמנם 'אתם חשבתם עלי רעה', אך (בראשית נ, כ) 'אלוקים חשבה לטובה להחיות עם רב'. הארה נפלאה כתב ב'מי השילוח' (פר' ויגש): פרשת יוסף ואחיו מלמדת כי אף פעם אין להתייאש. גם אם נראה שאין יום שאין קללתו מרובה מחברו, מ"מ יש לקוות כי הישועה קרובה. הנה אחי יוסף הלכו לשבור בר כדי להחיות נפשם, ולפתע התגלגלה עליהם עלילה כי מרגלים הם, לאחר מכן גם שמעון נאסר מהם, וגם הגביע נמצא באמתחת בנימין, ולכן הוא אמור היה להילקח לעבד במצרים. והנה ברגע מסוים הוברר להם, שכל זה לא היה אלא אחיזת עיניים גדולה. גם לפני כן לא הייתה צרה אמתית, ורק לעיניהם נראה היה כך. וכשם שהשבטים נוכחו לדעת למפרע כי לא היו בסכנה, 'כן לעתיד, כשיושיענו השי"ת ויפדנו, אז יראה לנו ה' כי לא היינו בגלות מעולם, ולא משלה עלינו שום אומה, רק ה' לבדו' (הרב משה רייס - המודיע).
"וירא יוסף לאפרים בני שלשים, גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף" (נ כ"ג) - כמה דורות מזרעו ראה יוסף? לפי הרשב"ם 'בני שלשים' - היינו ג' דורות חוץ מאפרים, מנשה - מכיר - גלעד (בנים שניים חוץ ממנשה), נמצא שמאפרים ראה יוסף בחייו יותר צאצאים מאשר ראה ממנשה, וכבר בחיי יוסף נתקיים הפסוק שאמר יעקב 'אולם אחיו הקטן יגדל ממנו'. אך ל'חזקוני': 'בני שלשים' הכוונה: ג' דורות כולל אפרים. ו'גם בני מכיר' בא לרבות שממנשה ראה דור נוסף, דהיינו בני רבעים ליוסף. אפרים: שותלח, בכר ותחן. משותלח - ערן (בני שלשים). מנשה: מכיר - גלעד (בני שלשים) - איעזר, חלק, אשריאל, שכם שמידע חפר (בני רבעים). נמצא: של'חזקוני' ראה יוסף ממנשה יותר דורות צאצאים משראה מאפרים. ולראיה הביא ה'חזקוני', את המדרש רבה שצאצאי יוסף שהוזכרו למשפחותיהם בפר' פנחס ראה יוסף בחייו, ושם הוזכרו המשפחות הנ"ל (וראה בעלי התוס' השלם על התורה) (מעשה בראשית).
תשובה לחידה א. בזכות שהמצרים כיבדו את יעקב אבינו בפטירתו, זכו להגיע לקבורה ולא נשארו בתוך ים סוף (פדר"א פי"ז). ואיתא במדרש 'בראשית רבתי': כנגד מ' יום שנתעסקו המצריים בחניטת יעקב נתן ארכה לנינווה מ' יום, שנאמר 'עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת', לפי שמלך נינווה שהיה באותה שעה הוא פרעה מלך מצרים. ובירושלמי (סוטה פ"א ה"י) מובא: א"ר אבהו, מפני מה זכו האומות לשבעים יום שבין אגרות המן לאגרות מרדכי, כנגד שבעים יום שעשו המצרים חסד עם יעקב אבינו.
תשובה לחידה ב. איתא בגמ' (סוטה י"ג.) שחושים בן דן הכה את עשו ונשרו עיניו על ברכי יעקב, ויעקב פתח עיניו וחייך.
תשובה לחידה ג. איתא בגמ' (סוטה י"ג.) שעשיו לא הניח לקבור את יעקב, ושלחו את נפתלי להביא את שטר מכירת הקבר ממצרים, ובינתיים חושים בן דן הרג את עשיו וקברו את יעקב - הרי שנפתלי לא נכח בקבורת אביו.
תשובה לחידה ד. יעקב אבינו נולד ונפטר ביום א' דסוכות, ויום קבורתו היה בי' בטבת (חת"ס בראשית מ"ז כ"ח).
תשובה לחידה ה. כתב ה'בעל הטורים': כשחזרו יוסף ואחיו מקבורת יעקב אביהם עבר יוסף ליד הבור אליו השליכו אותו האחים, וברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'.
תשובה לחידה ו. במדרש רבה (קהלת ז) מובא: אמר רבי חנין: מידת פירעון מה היא? - יעקב מת בארץ מצרים, מי ראוי לטפל בו, לא הקב"ה שאמר לו 'אנוכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה'?! בא יוסף וחטף לו את המצוה, שנא' 'ויעל יוסף לקבור את אביו'. מת יוסף במצרים, מי ראוי לטפל בו? לא השבטים שהשביע אותם, שנא' 'וישבע יוסף', בא משה וחטף את המצווה, שנא' 'ויקח משה את עצמות יוסף'. מת משה, ופרע לו הקב"ה בכבודו, שנא' 'ויקבור אותו בגיא'.
תשובה לחידה ז. 'ויתחזק ישראל וישב על המיטה' - 'והמן נופל על המיטה'. וב'בעל הטורים' כתב שהצדיקים, אפילו כשהם חלשים - מתחזקים. שנא' 'ויתחזק ישראל וישב על המיטה'. ואילו הרשעים, אפילו בתוקפם נופלים, שנא' 'והמן נופל על המיטה'.
"ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" - סיפור
בווינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית, התגורר הגביר האדיר שמעון רוטשילד. אביו, שלמה מאיר, מימן את הקמת מסילת הברזל מווינה, צפונה לוורשה ומערבה לגרמניה. תדירות הנסיעה היתה פעמיים בשבוע ומחיר הנסיעה לא היה זול. יום אחד הגיע מברק: שרשרת בתי עסק בפולין עומדת בפני פשיטת רגל, ואפשר לקנות את הסחורה בחצי המחיר ואף בפחות, אך בתנאי אחד: התשלום במזומנים. רוטשילד החליט לנסוע ולנצל את ההזדמנות, אבל לסוד היה שותף: פקיד המברקה. בעד חופן שטרות שיתף כנופיית שוד בווינה, ואף מסר את תוכן מברק התשובה: הוא מגיע לוורשה ברכבת של יום רביעי. עשרה אנשים קנו כרטיסים למחלקה הראשונה ברכבת, לקרון הפאר. שמונה יעוררו מהומה, ושניים ישדדו את העשיר ויירדו בתחנה הראשונה, שם תמתין להם כרכרת מילוט. לייתר ביטחון, עלו שלושה מהם למחלקה השנייה, המחלקה העממית, בה לא היו המושבים מרופדים בקטיפה, מרווחים ונוחים, ועוד שלושה למחלקה השלישית, בה נסעו העניים והצטופפו עם צרורותיהם בספסלים נוקשים. כולם סקרו את הנוסעים, והתאכזבו. רוטשילד לא היה ביניהם. שינה את תוכניתו או התל בהם. הרכבת הגיעה לתחנתה הראשונה, והם השקיפו מבעד לחלונות וסקרו את הרציף: אולי הגיע לכאן בכרכרה, וכאן ועלה לרכבת. אך לא. נוסעים ירדו ונוסעים עלו, והוא לא נמנה עליהם. הרכבת חצתה את צ'כיה והגיעה לקראקוב. חברי הכנופייה ירדו, מאוכזבים, ושבו על עקבותיהם. הרכבת המשיכה לוורשה. העשירים ירדו מהמחלקה הראשונה, הסוחרים מהשנייה והעניים מהשלישית. הקרונות האחוריים הסיעו בהמות: סוסים, פרות וחזירים. כמה דלפונים קמו וניערו את הקש שדבק בהם. אבל הריח, איזו צחנה! אחד מהם ירד מקרון הבהמות ומזוודתו בידו, כשהוא מעווה את פניו בסלידה הסיר את הסדין הארוך שלבש, וחליפה מהודרת התגלתה תחתיו. הוא עצר כרכרה ונקב בשמו של מלון פאר, שם יתרחץ וישלוף ממזוודתו בגדים נקיים. אך, אבוי! לא הביא בחשבון שהכרכרה שחיכתה כבמקרה, היתה של הכנופייה! בפינת הרחוב עלו עליה שניים, תפסו במזוודה ואילצוהו לרדת בלעדיה! המרכבה המשיכה בלעדיו, והוא התעשת מיד: עצר מרכבה אחרת ונסע למלון. עלה לחדרו ומצא שם את מנהל חשבונותיו שנסע עמו בקרון הבהמות וכבר הגיע למלון עם מזוודת בגדים בידו האחת ומזוודת המזומנים בשנייה...
עולמנו מלא ב'שודדים', פיתויים ומדוחים. אנו עוברים את העולם הזה, 'נוסע האדם אל בית עולמו', והפיתויים קורצים, הנוכלים אורבים. בן תורה מבקש להשקיע עצמו בעולמה של תורה, לצבור ולאגור עוד ועוד נכסים רוחניים, אוצרות פז היקרים מאלפי זהב וכסף. אבל מה יעשה ולא ילכד בכף, ולא יאבד הכל בהתמכרות להנאות כלות ונפסדות? הוא נוסע במחלקה האחרונה והמרוחקת, המובדלת ומופרשת, בין האביונים והקבצנים, בקרון הבהמות, וכך יגיע עם אוצרותיו בשלום, יעשה את עסקת חייו, ויממש את עשרו! אלו דברי המשנה (אבות פ"ו מ"ד): כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. טוב לך לעולם הבא, מובן. אבל אשריך בעולם הזה, הכיצד?! כשנתבונן בדבר - איך חש רוטשילד, העשיר המופלג, כשישב על הקש בין הסוסים והפרות והשתקשק עם שקשוקי הרכבת, ביודעו שהוא מוליך את השודדים שולל ופניו לעסקת חייו - וכמו שסיפר ה"חפץ חיים" זצ"ל, מעשה בסוחר באבני חן בפטרבורג, שנסע ליריד אבני החן בדנציג וכספו עמו, לקנות אבנים טובות במחירי מציאה, ולהתעשר. וברוך השם, מצא אשר חיפש, רכש בכל כספו אבנים טובות במחיר נפלא, והשאיר ברשותו שלוש מאות רובלים בלבד, דמי נסיעה לביתו ושהייה באכסניות דרכים בתנאים מרווחים, כיאה למעמדו. עמד לצאת לדרך, ולפתע זכה לביקור: סוחר מבוהל ומבועת סגר בחשש את הדלת אחריו: מתחרה פרש רשת לרגליו, רקם עלילה ועומדים לעצרו ולאוסרו, להחרים את כל רכושו ולהעמידו למשפט. עליו לברוח, ומיד. הוא מציע לסוחר שיקנה את כל יהלומיו בעשרת אלפים רובלים במזומן, מחיר מציאה! - "אין ברשותי", אמר בהשתתפות בצערו. הלה רעד כעלה נדף. "חמשת אלפים", אמר. "אין לי", ענהו. פתח הלה את הקופסה שעמו, והחדר התמלא אור מזהרורי היהלומים. שווים היו כפל כפלים מהרבבה המבוקשת. "עשה עמי חסד", התחנן, "אני חייב להימלט, לברוח, לנוס. אלף, והאוצר שלך". הצטדק: "כל הוני במזומנים הינו שלוש מאות רובלים בלבד, להוצאות הדרך". "תן, וקח" - דחק בו הסוחר הנרדף. נתן, והלה נמלט. נטל הסוחר את צרורו, והלך רגלי... היש לך מושג מה המרחק מדנציג לפטרבורג?! הלך?! רקד! אבל הרגליים כבדו והמעיים המו. באין בררה, הסתפח לחבורת קבצנים, פשט עמהם יד, אכל שיריים ולן בצדי דרכים - אבל ידע, שעשיר מופלג הוא, ועשרו יתגלה כשיגיע למחוז תפצו. ובכל עת שדאבה רוחו וקצרה נפשו, חמק לקרן זווית, פתח את הקופסה, ואורו עיניו - כמה "אשריך בעולם הזה", כאן, מלבד ה"טוב לך לעולם הבא"! וזהו שנאמר בפרשה: "זבולון", הסוחר ותומך התורה, "לחוף ימים ישכון, וירכתו על צידון", עסוק במסחרו ושמח בו, ואלו "יששכר", לומד התורה, "חמור גרם", סובל עולה כחמור חזק שמטעינים אותו משא כבד, "רובץ בין המשפתיים", כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בארווה, אלא רובץ בדרך בין תחומי העיירות שהוא מוליך לשם סחורה. למה, כי אינו שואף לנוח, ולחיות חיים טובים? ודאי! "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה". ומה? "ויט שכמו לסבול" על תורה, "ויהי" לכל אחיו בני ישראל "למס עובד" לפסוק להם הוראות של תורה (בראשית מ"ט, י"ד-ט"ו). מה כתוב כאן? כל מה שאמרנו! יודע הוא להעריך כל מנעמי העולם. ואדרבה, הלא כל העולם ניזון בזכותו. אבל יודע הוא שאין ערוך לכל מנעמי העולם מול הנאתו, אשרו ועשרו מן התורה! ואספר - ה"חפץ חיים" זצ"ל התגורר בבקתה דלה, רצפתה עפר, ורהיטיה דלים. יום אחד התאוננה אשתו, הרבנית: "ראה נא, אצל השכן עורכים שיפוצים. מרצפים בפרקטים, מסירים, מחליפים רהיטים!" ענה לה: "הקדוש ברוך הוא חננך בבעל בן תורה ובילדים מוצלחים ההוגים בתורה, ובבית של תורה ואורה. ואותם, ליידער, לא חנן בידיעת התורה ובלימודה, ובבנים המסבים נחת יהודית. לפחות יחליפו ריהוט, יסיידו וירבדו"... שיהיה גם להם, ולו משהו, מ"אשריך בעולם הזה"... ('והגדת' – רבי יעקב גלינסקי זצ"ל)
חזק חזק ונתחזק!
בברכת שבת שלום ומבורך! חנניה צ'ולק
