22/12/2025
עברית למטה
Growing up in a town with more cows than Jews, I always felt jealous of my non-Jewish neighbors. They got to have Christmas trees, Christmas music, and Christmas Day—while I was stuck with Chanukah. In my eyes, Chanukah was a cheap Christmas knock-off, and I wanted nothing to do with it. (Except the presents, which I’d never refuse.)
It wasn’t until college that I finally began to embrace my Jewish heritage. And making aliyah and living in Israel, my Jewish pride continues to grow stronger every day.
When I walk down the street, I don’t see red and green but blue and white. Instead of Christmas trees, I see Chanukah menorahs. And the music on the radio isn’t “Silent Night,” but “Ma'oz Tzur.” “A great miracle happened here,” we say in Israel; and the miracles just keep coming.
To be clear, there’s nothing wrong with Christmas, but it’s nice to be in a place filled with Jewish pride—especially these days, when antisemitism feels more and more mainstream.
More than any other holiday, Chanukah holds the tension between Jewish pride and Jewish fear. Ideally, we’re meant to place the menorah at the front door or in a window. But “in a time of danger,” we put it on a table inside, away from the public eye (Shabbat 21b).
To get a bit metaphorical, sometimes I’m in an “I’m a Jew and I’m proud, and I’ll sing it out loud” state-of-mind—I light my menorah where everyone can see it. Other times, I’ve been hesitant to let others see my unique light, because I’m afraid of getting hurt.
The truth is, as much as we’d like every moment to be an opportunity for maximal self-expression, there are some people in the world it’s better to keep our distance from. Not everyone is worth being vulnerable with. Not everyone is safe.
But even in those moments—when it’s not safe to be your full self—our sages teach that we can and must light the Chanukah lamp, at least so we can see it. We don’t skip Chanukah just because we’re uncomfortable. We keep our inner pride alive. And at the right time, in the right place, we’ll light up the world.
כשגדלתי בעיירה שבה היו יותר פרות מיהודים, תמיד קינאתי בשכנים הלא־יהודים שלי. להם היו עצי חג מולד, מוזיקת חג מולד ויום חג מולד — ואני נשארתי עם חנוכה. בעיניי, חנוכה היה חיקוי זול של חג המולד, ולא רציתי שום קשר אליו.
(חוץ מהמתנות — עליהן אף פעם לא ויתרתי.)
רק בקולג׳ התחלתי באמת לאמץ את הזהות היהודית שלי. ומאז שעשיתי עלייה וחיה בישראל, הגאווה היהודית שלי רק הולכת ומתחזקת מיום ליום.
כשאני הולכת ברחוב, אני לא רואה אדום וירוק אלא כחול ולבן. במקום עצי חג מולד — חנוכיות. והמוזיקה ברדיו היא לא “Silent Night”, אלא “מעוז צור”.
“נס גדול היה פה”, אנחנו אומרים בישראל — והניסים ממשיכים לקרות.
כדי שיהיה ברור, אני לא נגד חג המולד. אבל נעים להיות במקום שמלא בגאווה יהודית — במיוחד בימים כאלה, שבהם האנטישמיות מרגישה יותר ויותר לגיטימית וגלויה.
יותר מכל חג אחר, חנוכה מחזיק בתוכו את המתח שבין גאווה יהודית לפחד יהודי. לכתחילה, אנחנו מצווים להניח את החנוכייה בפתח הבית או בחלון. אבל “בשעת הסכנה” — מניחים אותה על השולחן בתוך הבית, הרחק מעין הציבור (שבת כא ע״ב).
אם נדבר קצת במטפורה: לפעמים אני במצב רוח של “I'm a Jew and I'm proud and I'll sing it out loud.” אז אני מדליקה את החנוכייה במקום שכולם יכולים לראות.
ובפעמים אחרות, היססתי לתת לאחרים לראות את האור הייחודי שלי — מתוך פחד להיפגע.
האמת היא שגם אם היינו רוצים שכל רגע יהיה הזדמנות לביטוי עצמי מלא, יש אנשים בעולם שמוטב לשמור מהם מרחק. לא עם כולם כדאי להיות פגיעים. לא כולם בטוחים.
אבל גם ברגעים האלה — כשלא בטוח להיות מי שאנחנו במלואנו — חז״ל מלמדים אותנו שאפשר וצריך להדליק את נר החנוכה, לפחות כדי שנוכל לראות אותו בעצמנו.
אנחנו לא מוותרים על חנוכה רק כי לא נוח לנו. אנחנו שומרים על הגאווה הפנימית שלנו חיה.
ובזמן הנכון, במקום הנכון — נאיר את העולם.
